פליקס הקימו ערוץ אנימציה לדודו גבע

יש כאן את "כוכב קטן" באדיבות רשות השידור, בפעם הראשונה ברשת, ואת "השמשונים" באדיבות טלעד.

סוג של קומיקס במחברת סקיצות התגלה בעזבונו של מאיר אריאל

יוצא לאור ויושק לראשונה בכנס עין השופט לתרבות ב-5 במרץ.

כתבה בווינט.

אלעד לרנר הגיב בפורום קומיקס בתפוז:

"אם לשפוט לפי העמוד היחיד שמראים בוויינט, זה נראה כמו סקטצ'בוק של מישהו. אני יודע שזו לא עבודה מוגמרת, אבל... קשה לי לראות שם סדר קריאה, רצף בין חלקים שונים של העמוד... איכות הציור לא יותר טובה משירבוטים בתיכון...
אז... מצאו סקיצות של מאיר אריאל. .
אולי כל שאר העמודים גאוניים אחד אחד. אולי הכתיבה מטורפת ותשנה לי דעתי על היקום, אבל כקומיקס זה לא נראה משהו בכלל."

עניתי:

קוראי קומיקס מסורים חשדנים מאוד כלפי כל מה שהוא לא קומיקס קלאסי.
כמו שמקלאוד כתב, הגדרת הקומיקס המקובלת היא צרה מאוד, אבל היא לא חייבת להיות.

אני לא מעריץ "שרוף" של אריאל, סתם מאוד אוהב את הטקסטים שלו, ומסקרן אותי לבדוק מה הוא עשה שם.
אולי מחברות סקיצות זה משהו שפחות מעניין את הקהל הרחב, ויותר מעניין מי שהם יוצרים בעצמם.

ולסיום:

יותם פרל מנפיש ומדובב בלוגים של פקצות. ענק.

חרושת השמועות בעניינה של ענת קם הגיעה סוף סוף לקיצה: דיווח עיתונאי מכובד ומוסמך בעיתון "אינידיפנדנט" הבריטי שופך אור על הפרשה שכבר 3 חודשים מנסה לשווא להבקיע את חומת השתיקה העיתונאית. גם ה-JTA (ה-Jewish Telegraphic Agency) מוסיף פרטים. זה כבר הפך לעניין שבשגרה: מי שרוצה לדעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים בסין (אופס, סליחה, בישראל), צריך לקרוא תקשורת זרה. הדיווחים האחרונים שמו קץ לתופעה המוזרה שכל מי שניסה לגגל "ענת קם" נתקל בה: אתרים חסומים, הודעות מערכת מסתוריות וכיוצא בזה. בחסות צו איסור הפרסום כולם משחקים בשושולנד, כפי שכתב יצחק טסלר, הצדיק היחיד בסדום. כל זה היה אולי מבדח אלמלא התחושה המנקרת שמרבית השחקנים ממש נהנים מהקטע השושואיסטי, כאילו השתתפו בערב הווי לסוכני מוסד בדימוס; במקום לנצל את חירות הביטוי שמאפשר האינטרנט, את החופש ממרות השלטון, הם מכפיפים את כתיבתם המתחכמת-עאלק לאותם מנגנוני חושך שעצרו את ענת קם.

עוד נחזור לחשבון הציבורי. אבל קודם, פרשת קם.

ובכן, כמו שאומרים, על פי מקורות זרים, ובזהירות המתבקשת, תמונת המצב היא זאת. בנובמבר 2008 פירסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה מפורטת וממוסמכת, שהוכיחה, בשורה התחתונה, כי מפקדי צה"ל הפרו את הנחיות בג"ץ בדבר הסיכולים הממוקדים. מדובר ברמה הכי בכירה – אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה והרמטכ"ל גבי אשכנזי. פסיקת בג"ץ מדצמבר 2006 קבעה, בין השאר, ש"אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין", וחריגים מותרים רק אם המעצר כרוך ב"סיכון חמור לחיי חיילים." הפסיקה ניתנה בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם הועד הציבורי נגד עינויים וארגון Law.

התחקיר של בלאו העלה שב-20 ביוני 2007 (חצי שנה אחרי פסיקת בג"ץ) חוסלו שני פעילים של הג'יהאד האיסלאמי. אחד מהם, זיאד צובחי מחמד בלאישה, הוגדר מראש "יעד ליירוט" – מבלי לשקול מראש אפשרות מעצר מקדים. ההודעה הרשמית של דובר צה"ל טענה שהמבוקשים פתחו באש לעבר החיילים, אולם עדויות שגבה "בצלם" מעלות חשד שבוצע במבוקשים וידוא הריגה. כל זה לא היה בגדר חדשות מרעישות – מסוף שנת 2000 ועד סוף 2008 התנקש צה"ל ב-232 פעילי טרור, בפעולות שגבו גם את חייהם של 154 אזרחים חפים מפשע – אלמלא צירף בלאו לתחקיר שני תפוחי אדמה לוהטים: סיכומי ישיבות מלשכת אלוף פיקוד המרכז ומלשכת הרמטכ"ל שבהן נידונו הסיכולים וניתנו האישורים בניגוד להנחיית בג"ץ.

כאן נחצה הקו האדום. מן הידועות שקציני צה"ל מבליגים בנקל על האשמות מינוריות כגון אחריות לפשעי מלחמה והפקרת דמם ומטה לחמם של תושבים פלסטינים, אבל שקרנים? זה לא. לא בבית ספרנו.

על שני המסמכים הצה"ליים שהוצגו בכתבה התנוסס הסיווג "סודי ביותר". "הארץ" מפרסם מסמכים סודיים ביותר? איך הם הגיעו לידיו? כמו שכתב העורך לשעבר של העיתון, חנוך מרמרי, "פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור."

ואכן זה קרה. יותר משנה אחרי פירסום הכתבה, על פי דיווח ה"אינדיפנדנט", הוטל מעצר בית על כתבת "ואללה", ענת קם. על פי החשד קם צילמה את המסמכים כששירתה כחיילת בפיקוד המרכז, והעבירה אותם מאוחר יותר לבלאו. קם נמצאת כבר יותר משלושה חודשים במעצר. על פי ה"אינדיפנדנט", משפטה ייפתח באמצע אפריל.

שלא יהיו לכם ספקות: קם תלך לכלא, ולהרבה זמן. על פי דיווח ה-JTA, התביעה תדרוש 14 שנות מאסר. למי שאינם מורגלים בכגון אלה, הנה תסריט סביר. בקרוב יוסר צו איסור הפרסום על הפרשה, והיא תתפוצץ בענק בכל אמצעי התקשורת. "תתפוצץ בענק" פירושו – כולם יצטטו כל מילה שתצא מפיהם של "גורמים בטחוניים בכירים". ברגעים המכריעים של חשיפת הפרשה – רגעים שבהם נקבעת עמדתו הרגשית של הציבור, שכבר לא יטרח יותר לעדכן אותה, לא משנה איך יתפתחו הדברים – יקבל דובר צה"ל מיקרופון פתוח מסביב לשעון. ידברו על חשיפת סודות כמוסים, על סיכון בטחון המדינה, על אג'נדה אנטי-ציונית סמויה, יהיה הרבה קצף על השפתיים, ודם בעיניים (בן כספית ורוני דניאל כבר קודחים מזעם פטריוטי כבוש), ומעל כל ההילולה ירחף, גם אם לא ייאמר במפורש, אותו אות קין שאין לחמוק ממנו: בוגדת.

כלומר, קם תעבור תהליך מזורז של פחימיזציה. ואכן, לא קשה להבחין בקווי דמיון בין פרשת ענת קם לפרשת טלי פחימה. במוקד שתיהן ניצב מפגש קטלני בין בחורה צעירה, ספק תמימה ספק עוכרת-ישראל, לבין מסמך צה"לי מסווג. בשתי הפרשות מציץ מעבר לכתפה של הבחורה הגבר שבו בעצם מעוניינת מערכת הבטחון: זכריה זביידי המבוקש במקרה של פחימה, אורי בלאו הטראבלמייקר במקרה של קם (עוד על כך בהמשך). בשתי הפרשות, "הבוגדת" למעשה לא סיכנה במאומה את בטחון אזרחי ישראל. חטאה של פחימה, למי שלא זוכר, היה ש"תירגמה" לעברית, עבור פלסטינים דוברי עברית שוטפת, מסמך שצה"ל איבד ברשלנותו, ושממנו עלה, לתדהמת המבוקשים, כי מתנהל מצוד אחריהם, וגם צוינו בו מיקומיהם (למקרה ששכחו אותם). חטאה של קם, לפחות על פי הפרסומים עד כה, הוא שהדליפה מסמכים מסווגים, שמהם עלה, כי סיכולים ממוקדים שכבר יצאו לפועל אושרו בניגוד להנחיות בג"ץ. בכך חשפה את המנוח זיאד צובחי מחמד בלאישה למידע הסודי שהוא כבר מת יותר משנה.

בקצרה, בשתי הפרשות צה"ל מפשל, ומעניש על כך בחורה צעירה. ולא, זה לא מקרה שהקורבן לעולה הוא בחורה צעירה, כמו שלא מקרה הוא שהניזוק העיקרי ממעשיה הוא הזקפה הלאומית. תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

כמובן, יש גם הבדלים. פעם האויבים היו מבוקשים בג'נין, היום הם עיתונאים ב"הארץ". פעם הבוגדים החזיקו בעמדות שמאל רדיקליות, היום זאת כבר לא דרישה. אומנם יואב יצחק הגדיר את ענת קם "שמאל קיצוני", אבל ספק אם היא ראויה לתואר; יצחק עצמו הוא נציג מובהק של "מרכז" קיצוני הרבה יותר. למעשה קם כבר הוכיחה שהיא ציונית למהדרין כשפירסמה מתקפה צדקנית נגד סרבנית המצפון סהר ורדי. לא, זה לא יעזור לה, אף כי הייתי ממליץ להגנה להשתמש בטקסט הזה בשלב הטיעונים לעונש. כשמדינה שלמה תתגולל על ענת קם ותבצע בה רצח אופי, היא אולי תלמד משהו על המקום הבודד של הסרבנות. האירוניה היא שבין הישראלים המועטים שיתגייסו להגנתה כשתהפוך לאויבת העם מספר אחת, יהיו לא מעט מאותם סרבנים משוקצים. ככה זה; גם טלי פחימה לא חלמה להיות מה שהיא היום. השלטון מייצר את אויביו, וגם את גיבורי ההתנגדות, מבלי להתייעץ איתם מראש.

בהיעדר מידע מוסמך, פרשת קם כבר החלה לייצר את הסבך המוכר של קונספירציות רשת. הסבירה שבהן עלתה בימים האחרונים בבלוג האמריקאי של ריצ'רד סילברסטיין. בשני פוסטים רצופים מעלה סילברסטיין את ההשערה שמי שבאמת נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון הוא הכתב אורי בלאו; ענת קם היא "הדג הקטן" שנועד לסייע בלכידת "הדג הגדול". סילברסטיין מציין שבלאו עזב את הארץ מיד לאחר מעצרה של קם, מחשש שייעצר גם הוא.

באשר לבלאו, אין ספק שמדובר בדג שמן: אין עיתונאי בארץ שהצליח להביך כל כך את צה"ל ומערכת הביטחון, פעם אחר פעם, באמצעות הדלפות ועדויות מבפנים. באשר לקם, סילברסטיין מפזר כל מיני רמזים כאילו לא רק חשיפת האמת ועשיית צדק עמדו לנגד עיניה. בין אם יש ממש בדברים או לא, בדבר אחד אין ספק: "פרשת ענת קם" תעסיק את טובי הפרשנים והמלומדים בהבט הצר של בטחון השדה ויחסי הצבא עם התקשורת; על כך יישפכו נהרות של דיו.

שאלות היסוד – כמו הלגיטימיות של מדיניות הסיכולים, העובדה שאף פעם הם לא היו "ממוקדים", תרבות השקר בצה"ל, המשפטיזציה של מנגנוני הכיבוש, ולבסוף, הצורך הבוער של החברה הישראלית לסמן ולהוקיע "בוגדים" טריים מדי יום ביומו – כל אלה יידחקו לקרן זווית, כמו תמיד.

[כאמור, לקרוא ולהשמיד אחרי השימוש]

עדכון: האינדיפנדנט הבריטי מאשר כי כתב הארץ אורי בלאו ברח מישראל מפחד המלמ"ב בעקבות כתבתו שחשפה כי המטכ"ל הוא חבר מרצחים. עורך הארץ, דב אלפון, אישר שהעיתון מסייע לבלאו. כנראה שהארץ מנהל משא ומתן עם הפרקליטות לגבי תנאי חזרתו של בלאו לארץ.

נ.ב. לכל מי שחושב שקם היא בוגדת ומקומה בכלא:

האם אתם רוצים לחיות במדינה שבה בכירי הצבא מזלזלים בחוק ועושים ככל העולה על רוחם?

כאמור, הגילויים בפרשת קם הובילו לכתב "הארץ", אורי בלאו, שעל פי ה"אינדיפנדנט" "מסתתר" בלונדון מחשש שייעצר בארץ בעקבות התחקיר המדובר. עיתון "הארץ" מנהל מגעים עם הפרקליטות על תנאי חזרתו. סוכנות "מען" מדווחת ששנה לאחר פרסום התחקיר של בלאו (כלומר, בנובמבר 2009) החרימו השלטונות את המחשב שלו. כזכור, בדצמבר נעצרה קם. בלאו, ששהה אז בסין, לא חזר מאז לארץ, ומאוחר יותר הגיע ללונדון. אני יכול רק לשער שהחרמת המחשב של בלאו הובילה למעצר של קם. גם "מען" רומזת שהסיפור האמיתי הוא בלאו, לא קם.

תיאור מקיף של הפרשה ניתן למצוא בכתבה של ג'ודי מילר מה"דיילי ביסט". "ידיעות אחרונות" פירסם היום תרגום מצונזר של הכתבה, במין תרגיל מתחכם של טפיחה עצמית על השכם. מעניין איפה היה כל "האומץ העיתונאי" הזה כשהיה צריך לחשוף שמדיניות הסיכולים הממוקדים היא בלתי חוקית.

כתבתי בפוסט הקודם, שמדינת ישראל עומדת בפני הפיכה דתית.

אולי חלק מהקוראים חושבים שזה נשמע מוגזם ומתלהם, שאני מאשים את ארבעת השופטים חובשי הכיפה המועמדים לכהן בבית המשפט העליון בכך שהם עשויים להעדיף את הלכות הדת על פני החוק הישראלי. הרי בעליון כבר יושבים שופטים חובשי כיפה. אלא שעד כה הם היו במיעוט ניכר, וזה עומד להשתנות.

אבל זה לא הכל - הבוקר התברר לי ששלושת המועמדים האחרים, אלה שלא כתבתי עליהם קודם, הם גם מתנחלים.

עכשיו תראו - עצם ההתגוררות בההתנחלות איננה עבירה לפי החוק הישראלי, פשוט משום שהחוק הישראלי לא הוחל על השטחים. כך שטכנית, השופטים הנכבדים אינם עבריינים לפי החוק הישראלי.

אבל איזה מין חוק הוא החוק הישראלי, אם הוא לא חל על שליש מנתיניו?

בג"צ לדורותיו הכשיר את השרץ פעם אחר פעם, כמו שהכשיר עינויים, סיכולים ממוקדים, הריסת בתים, חומת הסיפוח ("גדר ההפרדה") ושאר צורות טרור של המדינה כנגד אוכלוסיה כבושה.

ציטוט:

"השופט נועם סולברג הוא תושב אלון שבות ועוזרו המשפטי, אריאל ארליך, הוא תושב עפרה, שמרבית אדמותיה נגזלו מאנשים פרטיים; השופט ישעיהו שנלר הוא תושב קרני שומרון ופרופ' דב פרימר תושב מעלה אדומים.

הם מתגוררים על אדמה שנגזלה, לפעמים בהונאה ולפעמים באלימות, לא אחת על קרקע פרטית לא להם, ביישובים שעצם הקמתם היא עבירה על פי המשפט הבינלאומי. הם מתגוררים מתוך בחירה אידיאולוגית במחוז של הפקרות חוקית ואלימות, שהיטיב לתאר דו"ח ששון - דו"ח רשמי של משרד המשפטים, שאומץ בידי הממשלה.

לא קשה לנחש, איך יפסקו המועמדים הללו בנושאים כגון שמירת זכויות האדם בשטחים, מעשים חמורים של צה"ל וגזל קרקעות ואלימות של מתנחלים, חבריהם [ושכניהם]."

הציטוט הוא מהמאמר של גדעון לוי. אנשים כל כך מאסו בו, גם שמאלנים, שכשאני מצוטט אותו אני מקפיד קודם להביא את הציטוט ורק אחר כך לגלות מי כתב, כדי שלא תדלגו עליו באופן אוטומאטי. לוי לא חשב שיש בעיה עם היותם חובשי כיפה, אני חושב שיש.

אני לא יודע מה יותר מפחיד - חדירת ההלכה הדתית אל המשפט הישראלי, או חדירת פורעי החוק הכובשים אל בית המשפט העליון.

אבל אני די בטוח שעלינו לצאת ולהפגין כנגד כניסת ארבעת המועמדים האלה לעליון.

עוד על פרשת משה דרורי

צביקה בשור כתב שני פוסטים בנושא, באחד בעיקר תקף את התלהמות הטוקבקים והבלוגרים, ובשני הודה שיצא לו פוסט מתלהם שבו תקף את ההתלהמות, אבל המשיך בפירוט הביקורת שלו על הכתבה ועל המגיבים.

בדברי הביקורת שלו על הכתבה של רותי סיני ועל המהומה שקמה בעקבותיה בבלוגים, צביקה צודק בעניין אחד מרכזי - הכתבה אכן הייתה מוטה, באופן שנתן את הרושם שהשופט פסק רק על פי הרמב"ם ולא על פי המשפט הישראלי. אבל אם קוראים את כל פסק הדין, מגלים שההרחבה בעניין הרמב"ם הייתה רק חלק אחד שלו, ובשאר החלקים מצויים נימוקים שבהחלט נטועים עמוק במשפט הישראלי. כמו כן, לא חסרים תקדימים לאי הרשעה במקרים חמורים לא פחות.

כלומר, פסק הדין "כשר" ו"סביר" מבחינת החוק, גם בלי להזדקק להלכה היהודית, כך שאפשר להגיד שהגזמתי בכותרת של הפוסט הקודם, ושיניתי אותה מעט בעקבות הביקורת.

אבל - אני חושב שהעובדה שהשופט הנכבד נזקק ל-321 עמודים ולכל פלפולי ההלכה שלו, על מנת להצדיק את אי הרשעתו של הנאשם, היא בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע". אני חושד שהשופט בכל זאת חש אי נוחות מאי הרשעה של האברך המקורב.

צביקה והמגיבים אצלו סיפרו לנו על אחוזי ההרשעה הגבוהים, עד כדי 97-99%, ועל נחיתות הסניגוריה מול התביעה, בין השאר משום שרוב השופטים באים מקרב התביעה ולא מקרב הסניגוריה.

אבל המקרה שלפנינו הוא המקרה היוצא מן הכלל - מקרה שבו נאשם מיוחס מצליח לחמוק מהרשעה, אולי בעזרת קשריו הפוליטיים? 97% מהנאשמים הפליליים מורשעים, אולי כי אין להם קשרים במקומות הנכונים?

בהחלטתו לאסור את פרסום שם הנאשם ולא להרשיע אותו, זה נראה כמעט כאילו השופט ממש ממליץ עליו למשרת הדיין. וכמו שכתב מישהו (בתגובות) - דיין שהתחנך על ברכי הסלחנות השיפוטית מהסוג הזה - כיצד ישפוט במקרה שיובא לפניו של בעל המכה את אשתו? טוב, אולי תלוי מי הבעל ואיזה חברים יש לו בחלונות הגבוהים.

מגיב אחר הביא רכילות מכלי שני על השופט דרורי כמי שידוע בריבוי הסתמכות על ההלכה היהודית, בפסקי דין ארוכים ובסחבת חמורה.

ומילה אחרונה בנושא: צביקה תקף את מה שכינה "פוליטיקה של חרדה", הניסוחים המתלהמים הבאים לעורר רגשות עזים, במקום כתיבה שקולה אחרי בירור מקיף ומעמיק של העובדות.

אני יודע שכשאני מתלהם אני מרחיק מעליי הן אנשים שלא חושבים בדיוק כמוני והן אנשים שלא סובלים ניסוחים מתלהמים. אבל אני לא פעם מתלהם, כי יותר משאני חרד מהתלהמות ומאלימות מילולית, אני חרד מהאדישות הבלתי נסבלת של החברה שבה אני חי, אותה אדישות שבגללה מתאפשרים כל אותם פשעים ועוולות שכנגדם אני מתלהם.

אני מעדיף לצעוק ואחר כך להתחרט על זה, מאשר להתחרט על כך שלא צעקתי בזמן.