הרבה אנשים שמכירים אותי מהרשת ואז פוגשים אותי בחי אומרים לי שהם מופתעים מכמה שבחי אני הרבה יותר נחמד מברשת. בבלוג אני דווקא משתדל להיות יחסית נחמד, אבל נראה שבטוויטר ופייסבוק אני מתיר כמה רסנים. לפעמים אני מרגיש שאני מתנהג ברשת כמו שנהגתי לנהוג: מוציא את כל האגרסיות הצבורות (על רישיון הנהיגה שלי וויתרתי לפני כמה שנים, כשהחלטתי שזה יהיה הרבה יותר בטוח בשבילי ובשביל שאר האנשים).

מצד שני הרבה ויכוחים פוליטיים שלי ברשת מסתיימים באופן תרבותי בהסכמה שלא להסכים, או אפילו בהצעה להמשיך את הדיון על קפה, אז אולי זה תלוי במצברוח.

יורד לחוף

היום הלכנו לחוף הים כדי לחגוג עם בנות התשחורת את סיום החופש הגדול – ממחר הן שוב יהיו אסורות בין כתלי מוסדות ה"חינוך" שלהן בשעות החמות, ואת עינינו נוכל לשזוף רק באחיותיהן הגדולות או בצרפתיות צלויות.

אני חוזר שוב על המלצתי הקבועה: לכו לים, זה כיף ומגניב.

לא כדאי ללכת בשבת או בראשון, כי אז הים מפוצץ ובראשון עדיין מלוכלך מהסופ"ש, אבל מומלץ ללכת גם אם אתם מסיימים לעבוד רק בשבע בערב – עדיין יש אור עד שמונה ובכלל המים עדיין מספיק חמים גם בשביל שחייה לילית.

פסטיבל הקומיקס

השנה קרה דבר מוזר – לראשונה מזה שנים רבות לא פתחתי דוכן בפסטיבל הקומיקס בת”א.

בהתחלה תכננתי לפתוח, אבל כמה חברה נזכרו ברגע האחרון, הרבה אחרי שההרשמה נסגרה שהם רוצים בכל זאת דוכן, ובלי צער רב וויתרתי על הדוכן שלי לטובתם. כבר בשנה שעברה הרגשתי מוזר שאין לי קומיקס חדש למכור, ורבים מבאי הפסטיבל כבר מכירים את הסחורה שלי.

בדיעבד אני מצטער שוויתרתי. אני נהנה למכור, והשנה בפסטיבל הייתי קצת מחוץ לכל הכיף הזה.

בכל מקרה יקיר הפסטיבל שלי היה השנה עידו הירשברג, ובגזרת המיינסטרים הפתיעו עין שעורה החדשים לטובה באיכות הציור והסטוריטלינג.

לירידים מחוץ לתל אביב אני ממשיך להגיע, כי שם יש אחוז גבוה של קהל חדש שלא מכיר אותי. הנה יש אחד בירושלים ביום חמישי, עט לשינוי, ואני אהיה שם כמו גם עדי ושחר וגם מירב שאול ונוגה רויך.

אה, ועוד משהו על פסטיבל הקומיקס – אם אתם אמני קומיקס, אנימציה או סתם מבקרים, ויש לכם משוב על הפסטיבל, אתם יכולים לשלוח לי מייל ואעביר את הדברים הלאה. בדרך כלל כל הביקורת והצעות הייעול מגיעות מאוחר מידי, אבל אם יגיעו עכשיו זה לא מאוחר מידי כדי לנסות לשפר בשנה הבאה.

לי אישית אין הרבה כוח לשנות סדרי עולם בהנהלת הפסטיבל, אבל אני יכול לפחות לנסות.

נ.ב. אני כבר בערך שלושה חודשים צמחוני!

היה קל באופן מפתיע.

בשר לא חסר לי בכלל.

בינתיים אני רק מתחיל – אני עדיין אוכל גבינות למשל.

השבוע הכנתי שוב את מנת הבית, פיצה סלמון עם רכיבי הפתעה שהמוזמנים צריכים לנחש.

בהתחלה התכוונתי לחטוא ולהכין אותה כמו פעם עם סלמון מעושן אמיתי, אבל אז נזכרתי לשאול את המוזמנת אם יש משהו שהיא לא אוכלת, והתשובה הייתה: כל מה שבא מהים. אז נדרשתי לפתרון יצירתי, ומכיוון שאני צמחוני, החלטתי לנסות טופו מעושן.

הפתעת השנה! זה ממש טעים. תחליף מצויין לכל סוגי הנקניקים והבשרים הקרים והמעושנים. זה נורא יקר, פי שלוש או יותר מסתם טופו, אבל איזה יופי – חבר מפייסבוק תרם מתכון לטופו מעושן שעושים לבד ויוצא אחלה:

מתכון: טופו מעושן ביתי

חותכים קוביית טופו לפרוסות דקות, ומשרים אותן במרינדה של קצת רוטב סויה, מעט שמן, והרבה רוטב ברביקיו בטעם מעושן. אחרי כמה שעות מעבירים לתבנית עם נייר אפייה ואופים 10 דקות בחום בינוני. הופכים את הפרוסות ואופים עוד 5-10 דקות. אוכלים חם או קר.

אני ממליץ להוסיף גם תיבול של אורגנו וצ'ילי גרוס.

אני לא מייחס שום ערך לגופתי המתה, ואני מעוניין למנוע מצב שבו מופרעי הדת יגבו כסף ממשפחתי בעבור תחיבת גופתי באדמה. חשבתי לשלוח מייל למשפחתי בנושא, אבל אז חשבתי שאולי פרסום הדברים בפומבי ייתן להם משנה תוקף.

אז לפי סדר עדיפויות:

1. תרמו את איברי לשימוש חוזר.

2. תרמו את מה שנשאר למדע.

3. אם המדע לא ירצה את מה שנשאר תרמו את זה למפעל המזון לבקר\עופות\חתולים הקרוב.

4. בכל מקרה, בבקשה בבקשה אל תשלמו כסף לחבורת העלוקות עובדי הכוכבים והמזלות.

5. אם סעיף 4 לא היה ברור: בכל מקרה אל תגיעו למצב בו אתם מוצאים את עצמכם משלמים כסף למופרעי הדת כדי לאחסן את שרידי גופי.

לא אכפת לי בשיט מה תעשו עם שיירי. אם מציעים לכם מיליון כסף כדי למלא את גופתי בפלסטיק ולהציג אותה בתערוכות, אני אומר לכו על זה. אם מציעים לכם מיליון כסף כדי לקיים יחסי מין אנאליים עם גופתי בשידור חי בבית האח הגדול, אני אומר לכו על זה. האמת היא שלא אכפת לי בכלל מה תעשו עם שרידי אחרי מותי, כי אחרי מותי כבר לא יהיה אכפת לי בכלל ממילא, אבל הייתי שמח אם תתחשבו בדעתי.

לקבור אותי בקבר ישראל יהיה כמו להשתין על כל מה שדגלתי בו.

נ.ב. כבר פרסמתי פוסט כזה פעם? לא היה לי כוח לחפש.

נ.ב.2 הארכת חיים מלאכותית

עזבו אתכם - אם יש ספק אז אין ספק, תחתכו. אם אין אפשרות לתקשר איתי, תסגרו את השאלטר, תוציאו את התקע מהקיר. תודה. אל תחכו לניסים, אל תחכו לחידושי הרפואה - אם יש סיכוי שאני מודע וסובל, קצרו את סבלי, ויפה שעה אחת קודם.

מבחירה.

עשרות הלקוחות, כל הפרוייקטים, כל השותפים השונים, זאת מערבולת שמקשה עלי את ההתמודדות עם כל נושא בנפרד.

כל מה שאני יכול להגיד להגנתי, זה שהייתי מפוזר ושכחן כבר כילד, כך שזה לא בהכרח נובע מאורח החיים שלי כעת.

אז אם אני לא מזהה אתכם בטלפון בשנייה הראשונה, אל תעלבו מרות.

אני מחליף כובעים ופנים עם כל שיחת טלפון או אימייל או או סקייפ שנוחתת עלי.

בחורה מלחששת: אני מאהב

בחורה כועסת: אני בעל חוב לבנק

בחור\ה בפאניקה אך מסתיר\ה זאת: הדד ליין לאיור עבר לפני שעתיים, או יומיים.

קיבוצניק שמנסה לכבוש את העיר הגדולה: זה כנראה מנדלסון.

לפעמים בחורה מלחששת מתגלה כלקוחה או להיפך.

מוזר, אך מעניין.

אני שוחה בכאוס.

זה קשה, וזה לא מתאים לרוב האנשים, שמעדיפים להיות שכירים "נטולי דאגות", ומבחינתי, גם נטולי חירות.

אבל זה גם כיף ומעניין.

כיבסתי איזה צ'ק של כמעט 3000 שקל, בטעות.

ביקשתי צ'ק חדש, עניין של פרוצדורה בירוקרטית, בטח ייקח חודש במקרה הטוב.

בינתיים התחילו לחזור לי צ'קים, איזה כיף.

פקיד המע"מ הנמרץ (אך הנחמד) התקשר להודיע שאם לא אמציא לו 1700 ₪ במזומן עוד היום זה יהיה הסוף שלי. פגשתי אותו בפלורנטין, כי הוא בדיוק הגיע לבקר חבר לארוחת צהריים.

הבאתי 200 במזומן, זה מה שהבנק נתן לי. הוא נתן לי עד יום ראשון להמציא עוד 1500.

בכל המוסדות האחרים, מהבנק למשכנתאות דרך ביטוח לאומי ואפילו מס הכנסה, פיגור בתשלומים יכול להפתר בקלות ע"י טלפון למוקד והסדרת תשלום החוב בתשלומים, אבל משום מה במע"מ מתעקשים על פגישות אישיות והעברת מעטפות מזומנים.

מסתבר שדווקא יש אפשרות לשלם באשראי דרך אתר האינטרנט של החברה, אלא שהפקיד החביב גילה לי זאת רק אחרי שרדף את ביעותי הלילה שלי במשך יומיים.

אז אני יוצא למסע גבייה של מסי ועד הבית.

אתם מבינים, מרוב עצלנות לא הלכתי לגבות את מסי ועד הבית מכל הדיירים, ובמקום נאלצתי לשלם את תשלומי הניקיון והגיזום כבר כמעט שנה. אז מספיק שאני אגבה ועד-בית משתיים שלוש דירות, וכבר אצא עם מספיק כסף. איזה טמבל אני.

(למי שלא הבין, אני ועד הבית).

וביום ראשון יכנס לחשבוני, אם ירצו העיתונים, התשלום עבור איורים לעיתונים שעשיתי בחודש שעבר, ואז יהיה לי אוויר לנשימה לכמה ימים, אני מקווה.

מזל שקניתי כרטיסיה לאוטובוס, אז יש לי איך להגיע לסטודיו, ומזל שקניתי בקבוק קמפרי לפני כמה ימים, כי עכשיו אין לי כסף אפילו לבירה. מזל שעדי ושחר הלוו לי כסף. מזל שנועה מממנת את ארוחות הצהריים שלנו בינתיים ומלווה לי כספים בלי לשאול שאלות.

נועה ואני עובדים יחד, ואחד עבור השני.

אפשרות אחת היא לתמחר כל עבודה ולהתקזז בסוף החודש.

האפשרות השנייה היא לנסות לעבוד אחד עבור השני בלי להתחשבן על כל שנקל, ולראות אם זה עובד בלי לגרום למתחים ולרגשות של ניצול.

מיותר לציין, אולי, שכעצלן שונא רשימות, התחשבנויות וכסף, האפשרות השנייה קורצת לי יותר.

אולי צריך להגדיר שעות שעובדים בהן על כל פרוייקט, אבל זה קשה, כי בכל פרוייקט יש עליות ומורדות, וממילא מיילים וטלפונים נכנסים בלי התראה ובלי להתחשב בלוחות הזמנים.

מה עושים?

ממשיכים לחיות בכאוס?

מנסים לקבוע גבולות, סייגים וחוקים?

מישהו עקר את כל הצמחים שגדלו בגינונת בפתח הסטודיו שלנו, אותה טיפחתי בשבוע האחרון.

האם היה זה אחד משוכרי הסטודיו שחשב להשקיע בעקירת "עשבייה"?

האם זה השכן שחשב שאנחנו גונבים לו את הצמחים, שטיפסו מהגינה שלו לגינונת שלנו?

האם להשקיע מחשבה אנליטית בתכנון ההגירה לארץ אחרת, כמו שרומז יוסי גורביץ'?