לפני כשלוש שנים זכיתי להכיר את הבמאי התיעודי ישרי הלפרן ("פצצות בדרך לסוף העולם"), כשגייס אותי כמאייר ראשי, את אורי אינקס כבמאי אנימציה וצוות של אנימטורים שדים להפיק טיזר טריילר קצר לסרט תיעודי באנימציה. הטריילר דווקא הצליח מאוד בפסטיבל הסרטים התיעודי הקנדי אליו טס ישרי, אבל מאז ההפקה לא התקדמה והוא עסק בינתיים בפרוייקטים אחרים, ביניהם "זכות אבות" על מאבק האבות הגרושים, ובשנתיים האחרונות על הסרט הזה, "רקדנית, עמוד וסרט".

איזה איש הישרי הזה, כשהוא מתלהב הוא מתלהב, ועיניו הכחולות-אפורות יורות גיצים. הלוואי עלי האנרגיות שלו.

בקיצור, ריקוד על עמוד זה לא סטריפטיז, למרות ששם מקורותיו. זה יותר דומה להתעמלות אומנותית. זה עדיין די סקסי, אבל הרקדנית לא מורידה את הבגדים.

כוכבת הסרט היא נטע לי לוי, בחורה מרשימה, אישה חזקה וחדורת מטרה אך לא חסרת חוש הומור. בצילומים ישרי השוביניסט מנסה לחמם אותה והיא מתעצבנת עליו ומשפיטה אותו בחוכמה ובחיוך. הנה, תראו דוגמא בטריילר.

בקיצור, אז הוא מתקשר אלי יום שישי אחד בצהריים, מספר לי על הסרט, מתלהב, ודורש שאבוא לראות את הסרט. קבענו לשבת אחה"צ. חצי שעה אחר כך הוא מתקשר שוב: "נו, אתה לא רוצה לראות את הסרט?!". "טוב, טוב, אני אצלך עוד חצי שעה".

בפרוייקט הזה ישרי היה הארט דיירקטור ודי עשיתי מה שהוא רצה. כבר בטלפון הוא קבע את הכיוון: היא צריכה להיות גם חזקה וגם סקסית, ועל עמוד. הוא הזכיר את הפוסטר "We Can Do It!" עם האשה שעושה שריר ואגרוף. וגם: "אני רוצה שכל רקדנית עמוד תרצה לתלות את הפוסטר הזה מעל המיטה!".

עשיתי סקיצה כבר אחרי שיחת הטלפון, עוד לפני שיצאתי אליו לראות את הסרט. אני לא מוצא אותה עכשיו בבלאגן שלי, אבל הסקיצה הבאה שעשיתי די דומה:

ישרי מייד פסק: פוזה מצויינת, אבל אתה חייב לעשות לה דיאטה חריפה!

סקיצות צבעוניות ראשונות. הכיוון שאני רציתי היה זה הזוהר עם ההופעה החיה ואורות הבמה:

הצעתי גם לחתוך את התמונה לקלוז אפ על נטע והאגרוף:

קו לא סופי:

הקרנת בכורה בדוקאביב, 6.5 יום ג' 20:45.

הקרנות חודש מאי סינמטק תל אביב:

10.5 יום ו' 20:15

14.5 יום ג' ערב שבועות 24:00

15.5 יום ד' שבועות 15:00

18.5 שבת 15:00

21.5 יום ג' 22:00

25.5 שבת 15:00

28.5 יום ג' 22:00

כמי שמטפח תדמית של לוחם בתרבות המיינסטרים ובעד קידום האלטרנטיבית, זה אולי קצת מפתיע שאני טורח להמליץ על מוצר התרבות הכי מיינסטרים שיש, אז שווה לדבר על זה.

כשחזרתי מהסרט צייצתי: "אהבתי את אוואטאר. זה ממש עיבוד הוליוודי לדוקטרינת ההלם. צריך רק להתעלם מהקלישאות המפגרות ומהסוף הטוב"

עכשיו ארחיב קצת, ואני רוצה להתייחס לסרט מכמה כיוונים עיקריים:

ראשית, ברמת המסרים הבסיסיים:

מה שנראה לי כמו הצלחה בהעברת מסרים אנטי קפיטליסטיים ואנטי אמריקאיים ברורים ובוטים כך שאפילו צופה אמריקאי מטומטם במיוחד יבין שמדובר בביקורת על המדינה שלו, על דרכיה הנלוזות ועל הערכים השולטים בה, וזה בסרט שנעשה בלב הוליווד האמריקאית ומומן ע"י בדיוק אותם תאגידים קפיטליסטיים שכנגדם הוא מטיף.

כן, תמיד ישנו הוויכוח הוותיק מי משתמש במי: האם זה הקפיטליזם שמנכס את הביקורת והופך אותה למוצר רווחי, או הביקורת שמצליחה להשתמש בקפיטליזם כצינור להעברת המסר הביקורתי להמונים, בצורה קליטה וברורה, שהיא היום האפשרות היחידה להגיע לאותם המוני פועלים\עבדים. התשובה היא בדרך כלל גם וגם.

אבל ברוב הסרטים ההוליוודיים, גם אלה הכביכול מעט אלטרנטיביים, המסר הוא שמרני להחריד, כך שאם סרט בגודל כזה מעביר מסרים ביקורתיים ברמה כזאת, אני חושב שזה חיובי.

מספיק שרק לחלק מהצופים באמריקה תדלק פתאום נורה מעל הראש באמצע הצפייה, וענן מחשבה יצוץ שם גם ויהיה כתוב בו: "היי, הם מראים לנו את המארינס+תאגיד אמריקאי בכוכב הלכת פאנדורה, אבל זאת מטאפורה ברורה לפלישה האמריקאית לעיראק! ולאפגניסטאן!".

איפהשהו באמצע הסרט יש נאום תעמולתי של המפקד האמריקאי לחייליו שמשובצות בו מיטב הקלישאות הזכורות לנו מעידן בוש: להלחם בטרור ע"י טרור, צריך להכות בהם שם לפני שיגיעו לכאן, וכו' וכו'.

 ואולי תהיה גם איזו צופה בישראל שבענן שלה יהיה כתוב: "היי, זאת מטאפורה לצה"ל והמתנחלים בשטחים!".

אני מאוד בעד לנסות ולהגיע לקהלים כמה שיותר רחבים ולנסות להכיר להם את תפיסת המציאות האלטרנטיבית שמגיעה משמאל, או את עצם הרעיון שיש יותר מתפיסת מציאות אחת. ברור לי שגם בקרב האנשים שעוד קוראים ספרים, אחוז האנשים שיטרחו לקרוא את בלוק 700 העמודים המדכאים של דוקטורינת ההלם הוא זעום, למרות שנעמי קליין כותבת בשפה פשוטה ולא אקדמית או פלצנית מידי.

אוואטאר הוא האהרון למשה שהיא נעמי קליין, שלא לדבר על כל הוגי השמאל שבאו לפניה. נכון, הוא משל פשטני, רדוד ודי דבילי, אבל הוא עדיין מצליח להעביר את המסר.

לכן, מעצם העובדה שסרט מיינסטרים מנסה להציג לקהל הרחב את זווית הראייה השונה הזאת - אני מרוצה.

לא שהסרט מושלם מבחינת המסרים, רחוק מזה - אל מול המסר הפוליטי ה"גדול" שאהבתי, יש שם אינספור קלישאות שמרניות מעצבנות, כמו זה ששוב הגיבור הוא הגבר הלבן שמציל את הבחורה האקזוטית, הגבר הלבן המתקדם מציל את האחר הפרימיטיבי (החייזרים בסרט הם שילוב של שני מיעוטים אמריקאיים - אינדיאנים ושחורים, אבל מפותחים טכנולוגית בערך כמו השבטים אינדיאנים שאותם פגשו הלבנים הראשונים), וכו' וכו'.

גם מסרים מן העבר השני, השמאלי כביכול, כל ענייני השאנטי שאנטי של היער שיש לו חיים משלו די הביאו לי את הסעיף (אם כי הרעיון שיש עץ שיודע לעשות upload לכל המידע השמור במוח האנושי, לשמור אותו בזיכרון וגם לעשות לו download בחזרה למוח בגוף אחר הוא רעיון די מגניב. בקרוב יהיו לנו מחשבים כאלה).

שנית ברמת הניכוס התרבותי:

הסרט הזה שואב לתוכו המון המון ממים תרבותיים נפוצים, שקל מאוד לזהות, ממש בלי בושה: העלילה מועתקת מפוקהונטס, הביקורת האנטי קפיטליסטית וגם הרבה מהשפה החזותית שמתארת את האמריקאים מוכרים לנו מהנוסע השמיני 2 ומעוד אי אילו סרטים אחרים, והרבה מהעיצוב החזותי של העולם החייזרי מוכר מאוד לכל חובב ז'אנר אמנות הפנטזיה, מהג'ונגל המרהיב ועד לאיי הסלע המרחפים באוויר, אחת הקלישאות השחוקות בציורי פנטזיה עוד מזמנו של רנה מגריט.

טוב, זאת טבעה של האבולוציה והברירה הטבעית של רעיונות בתרבות האנושית - ממים פופולאריים ממוחזרים שוב ושוב, לפעמים ברמת דיוק גבוהה ולפעמים בלבוש חדש, עם התאמות לזמן ולמקום. כל יצירה אמנותית מנכסת כדי לספר סיפור או כדי להעביר מסר. לטעמי במקרה של הסרט הזה, הסיפור זניח ומה שטוב זה המסר.

אורי אשי שראה איתי את הסרט יצא ממנו עצבני על העלילה הקלישאתית בטירוף, החיסרון המרכזי של הסרט גם בעיני. "למה זה חייב להיות ככה, מה אנחנו מפגרים?! למה חייבים את הסוף הטוב?!".

אני מניח שאם רוצים שסרט יעשה מיליארד ומשהו דולר תוך שלושה שבועות, הם מחוייבים להצמד לקווי העלילה הכי קלישאתיים שידברו לרוב תושבי כדור הארץ: בחור חתיך מציל בחורה חתיכה, סוף טוב וכו'.

ולבסוף, ברמה החזותית:

בשורה התחתונה, שווה לראות את הסרט הזה ולו בשביל להנות מאיך שהוא נראה. כי הוא פשוט מרהיב חזותית, וזה לא משנה כמה ממנו מקורי (מעט מאוד). מדובר בממתק לעיניים.

נ.ב. ותודה לימית על הכרטיסים חינם! זה לא מעט בימים קשים אלו!

נ.ב. 2 וגם הביקורת של יאירווה מעניינת.

בסופשבוע אני בפסטיבל אינדינגב בדרום, בדוכן בסטרבות להפצת תרבות אלטרנטיבית יחד עם אסנת. אסנת גרה בעג'מי, והיא סיפקה לי את התובנה לגבי הבעייתיות של עג'מי. השבוע ראיתי את הסרט, ואני די מסכים איתה.

קודם כל, כסרט הוא מצויין - מצולם נהדר, ערוך נהדר, משוחק נהדר, הכל.

כמו מקורות ההשראה שלו בהוליווד, עג'מי מספק דרמת פשע מרגשת וקורעת לב, אבל מציג את המצב הכלכלי חברתי שבו כמצב נתון, הדמויות תקועות במצבן ללא יכולת לצאת.

כביכול זה לא סרט פוליטי, אלא סרט אקשן כמו בהוליווד.

אבל מה שהסרט מסתיר בהצלחה הוא שמצבם העגום של מי שחיים בשכונות עוני שורצות פשע איננו גזירת גורל - זהו מצב שהמדינה אחראית לו באופן ישיר ומכוון. כך שבמסר הפוליטי שלו - שהעוני והפשע הם גזירה משמים - הסרט בעצם משרת את השלטון - השלטון של בעלי ההון והאליטות הפוליטיות.

וזה נכון לא רק לעג'מי כשכונה ערבית שסובלת מאפליה על בסיס גזעני, אלא גם לעניים יהודים בשכונה ד' בבאר שבע או בעיירות הפיתוח.

ובנושא אחר - שירות הגוגל ששולח לי לינקים שבהם מופיע שמי שלח לי השבוע כתבה מהג'ואיש כרוניקל המסקרת הרצאה של הקריקטוריסט הוותיק יעקב קירשן (Dry Bones בג'רוזלם פוסט), בפני יהודים אמריקאים. הסיפור בתמצית: קירשן מספר לקהל בדיחות על סטריאוטיפים של יהודים (אוהבים כסף, למשל), אבל אחר כך תוקף בחריפות קריקטוריסטים יהודים אחרים שמציירים קריקטורות שצוחקות על סטריאוטיפים יהודיים. בין השאר, הוא תוקף את אלי ואלי, קומיקסאי יהודי אמריקאי, על הקריקטורה ששלח לתחרות הקריקטורות האנטישמיות הישראלית, בלי לספר על ההקשר הנ"ל לקהל. קירשן מאשים את ואלי בשנאה עצמית וכו'.

עכשיו יש לי שאלה למר קירשן, ובעצם גם לכם הקוראים - אנא התבוננו היטב בקריקטורה של אלי ואלי - האם מישהו מכם יכול לטעון ברצינות שמישהו בעולם, מוסלמי, יהודי, נוצרי או בודהיסטי - ייקח את הקריקטורה הזאת ברצינות?

ואחרון בינתיים: גל מור חושב שזה חילול קודש לפתוח לאושוויץ דף בפייסבוק. אני חושב ההיפך, והתגובה שלי שם מבוססת על המאמר שכתבתי נגד קדושת השואה בעקבות תחרות הקריקטורות.