ועכשיו הבית כבר באמת מתחיל להתרוקן.
רוחות פרצים נושבות איפה שפעם היו רהיטים וחפצים.
מרצפות שלא ראו אור 12 שנים נחשפות לראשונה.

רילוקיישן, ככה קוראים לזה בעברית עכשווית.
וזה מה שאנחנו עושים עכשיו.
כן, אנחנו. כבר שלוש וחצי שנים בזוגיות יציבה וטובה.
כבר כמעט שש שנים שאני מדבר על לעבור מדינה, מאז צוק איתן בעצם.
ותודות לאהובתי, זה סופסוף קורה. לבד הייתי מתעצל.

לאן לאן? לברצלונה.
כי זה הכי דומה לתל אביב. במזג האוויר ובמזג האנושי. רק הרבה יותר רגועים.

שוכרים דירה זמנית לחודשיים ואז מחפשים משהו יותר ארוך טווח.
נוסעים עם שתי מזוודות ושני טרולים. את השאר נביא בהמשך, אם וכאשר.

כמעט עשרים שנה הלכתי להפגנות, חייתי פוליטיקה, והדרדרתי עמוק בשמאל. עכשיו די, צריך חופשה ארוכה מכל זה.
וגם, בשנים האחרונות, התנוונתי. לא מספיק גירויים חדשים, עוד מאותו דבר, האנרגיות והמוטיבציה לאקטיביזם, יצירה, עשייה, דעכו.
אולי, רק אולי, המעבר הזה יעורר אותן שוב. ואם לא, גם טוב.

לא מתחייב לכלום, אולי עוד נשוב. אולי לא. נחיה ונראה. או שלא נחיה ולא נראה.

כך או כך, נצטעעצעע!

התעוררתי פוליטית הרבה לפני 2011.

להפגנה הראשונה שלי הצטרפתי ב-2002.

אחרי הקרב במחנה הפליטים בג'נין התארגנה אחת הפעולות הראשונות של תעאיוש, שותפות ערבית יהודית, שביחד עם גורמים רבים בחברה הערבית הרימה שיירת אספקת חירום למחנה המוכה. אחריה הצטרפתי לעוד הרבה הפגנות ופעולות מחאה, החל בבילעין ובעוד כפרים רבים בשטחים עם האנרכיסטים נגד הגדר, ויחד אתם אחר כך לכפר שלם, דהמש בלוד, הבדואים בנגב, דרום הר חברון ועוד ועוד.

אולי לכן כשהגיעה המחאה החברתית הייתי קצת יותר מפוכח, ולא ציפיתי שתביא להפלת השלטון, לשינוי השיטה או למהפכה כוללת. מכיוון שהציפיות שלי היו קצת יותר צנועות, הייתי פחות מאוכזב כשגוועה. ולא שלא התלהבתי - התלהבתי בהחלט, ובאותו הקיץ השתתפתי ביותר הפגנות מאי פעם. 
וגם מאז המשכתי להצטרף להפגנות במגוון זירות - מאבק הגז, האתיופים, מבקשי המקלט, לוחמים לשלום, הדיור הציבורי, גבעת עמל ועד ההפגנות נגד סחבת מנדלבליט בשנה האחרונה.

בניגוד לרבים ממכרי בשמאל הרדיקלי, לא החרמתי את המחאה החברתית רק כי לא עסקה בפלסטינים. יכולתי לזהות את הדברים החיוביים שבה, למשל:

א. היא הייתה אירוע שעורר פוליטית המון המון אנשים טובים שמאז לא הפסיקו להאבק, והם עושים את זה בעשרות זירות מאבק שונות.

ב. היא חיברה בין פעילים מעדות, מעמדות, מגזרים ומאבקים שונים, וגרמה להם להבין את הכוח שבשיתוף פעולה חוצה גבולות. פעילי מאהל התקווה שצעדו יד ביד עם פעילי מאהל יפו הערבים, הלא נחמדים\דות שהפגינו בשנים שאחרי ביחד עם החננות ממאבק הגז, ערבים ויהודים שמשתפים פעולה באיגוד עובדים, ועוד ועוד.


אני יודע שפעילים חשובים וביניהם ברק כהן, ספיר סלוצקר-עמרן, סיגל אביבי ויגאל רמב"ם עובדים קשה על חיבורים כאלה, ומקווה שתצלח דרכם.

אני מקווה ששיתופי הפעולה האלה יתרבו, ויכללו יותר שיתופי פעולה ערבים-יהודים.


אין לי כרטיס חבר באף ארגון, ואני מודה שאין לי סבלנות לפגישות חשיבה, או לפוליטיקה הפנימית של ארגון מאבקים. אני מכין שלט, מגיע, מפגין והולך הביתה.

אני גם ממש לא מתיימר להגיע לכל הפגנה - בשנים האחרונות יש הפגנות כל שבוע, לפעמים כמעט כל יום. אני מעריך, ולפעמים אפילו מעריץ, את מי שהתמסרו כליל למאבק והקדישו לו את חייהם. אבל יש בכך גם סכנה של התשה, שלאחריה כבר אין לך כוח לאף מאבק. 

ויש עוד סכנה - כשאתה נכנס כל כולך למשהו, אתה מסתכן באובדן הפרספקטיבה החיצונית והספק הבריא. אתה עלול להפוך לפלקט חד מימדי, חופר בלתי נלאה וחסר הומור שמשעמם אנשים. לכן חשוב לי לשמור על החיים שלי, אלה שמחוץ למאבק. 

וגם כשאני מגיע כמעט כל שבוע להפגנה, אני משתדל לגוון בהפגנות ובמיקומן כדי להתרענן, לא להשתעמם, לא להפוך את זה לרוטינה, לפגוש אנשים חדשים ולהגיע למקומות שעוד לא הפגנתי בהם. מה גם שזה מאוד משמח אנשים לפגוש מישהו שהגיע מרחוק במיוחד כדי להפגין אתם, אם זה בדרום הר חברון, בנתניה או באשדוד.

ולכן אעשה מאמץ להגיע מחר בשמונה בערב להפגנה הראשונה באשדוד נגד הסחבת של מנדלבליט בחקירות נתניהו, למרות שכרגע נראה שלא יהיו שם הרבה מפגינים. ככה זה הרי היה בהתחלה גם ברוטשילד וגם בפתח תקווה. אז אשמח אם תצטרפו אלי, או לאמא שלי בפתח תקווה, או לאחת ההפגנות האחרות ברחבי הארץ, קרוב או רחוק ממקום מגוריכם.



נ.ב. וטיפ קטן לגבי שלטים: אם כבר טרחתם להביא שלט, חברו אותו למשהו קשיח. קרטון גלי, פוליגל, קרטון ביצוע או הכי טוב קאפה (פלסטיק מוקצף), כי היא לא מתקפלת ברוח ועדיין קלת משקל. בהצלחה לנו.

מתחיל להתרגל לרעיון של הגירה

פוסט זה מורכב מציוצים וסטטוסים בפייסבוק, מהערב שבו מצאו את גופות שלושת החטופים.

אני לא יודע אם אצליח להגר מפה. אולי אשתפן בסוף.

החיים שלי בתל אביב מעולים. אני גבר אשכנזי יהודי (רבע בולגרי! חלק מהספרדים מכירים בבולגרים כספרדים!), בן להורים שהם אמנם לא טייקונים אבל עבדו קשה כל חייהם ובזכותם מצבי יציב. מה זה יציב, מצויין. תודה אמא ואבא!!!

אני באמת לא רוצה לעזוב. באמת שלא. באמת באמת שלא. באמת באמת באמת שלא. אבל אני לא רואה שום תוחלת לחיי במקום הזה.

שואלים אותי כל הזמן, לא רק טרולים ימנים, אלא גם חברים, למה אני לא עוזב כבר עכשיו. שאלה מצויינת, שאני מתחבט בה כבר כמה שנים. התשובה היא שוב ושוב, טוב לי פה. ברמה האישית. אני לא מסוגל לחשוב על מקום שיהיה לי יותר טוב מתל אביב. אבל הערב אני מתחיל לחשוב שאין ברירה.

למדרון יש רק כיוון אחד. השאלה היא רק מי יברח בזמן מהספינה הטובעת. אני לא רוצה להיות זה שלא ברח בזמן.

אם אתם בני שישים או שבעים, אולי אין טעם שתהגרו. אני מניח שישראל תמשיך להתקיים עוד עשר, עשרים שנה. אבל אני עוד לא בן ארבעים.

לאן? אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד. או בפורטוגל. אומרים שליסבון היא הברלין הבאה.

אולי זה ייקח עוד שנה או שנתיים. אבל אם אני חפץ חיים, ועתיד, אני חייב לברוח מפה. ויפה שעה אחת קודם.

השנה היא גרמניה והמקום הוא 1937. סופסוף ביבי ואני מסכימים. ליהודים חפצי חיים יש רק אופציה אחת: למכור את כל נכסיהם ולברוח מהר.

נ.ב. למי שלא קולט: כבר עכשיו יותר מחצי מילדי כיתה ג הם דתיים. בעוד 9 שנים הם הולכים להצביע. איך באה לכם ממשלת ליברמן-בנט-דרעי-יהדות התורה?

*האמת היא שמצאתי עכשיו את הטקסט הזה מ-2008 ואני לא זוכר אם כבר פרסמתי אותו, אבל גם אם כן זה היה מזמן.

הכי אני אוהב? לטייל בין הפרדסים בלילה.

כשהייתי קטן ההורים שלי לקחו אותנו הרבה לטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע.

ארבעה ימים בבית-ספר שדה הר מירון (בסביבות גיל 6, שנת 82 ככה), עם משפחת המר כשותפים לטיול, היו מהרגעים המעצבים של חיי, לא פחות, עם צמד המדריכות עינת ע ועינת אוזן, או משהו כזה.

מהקיץ אחרי כיתה אלף ועד זה שאחרי כיתה חית, כל שנה הלכתי לקייטנות, ואח"כ פנימיות, של "החברה".

בהתחלה בייסורים, אח"כ בהנאה גדולה. כולל ירחון פשוש, חולצות סלעית, וכו' וכו', ממש כמו קיבוצניק מלהבות הבשן. או נען.

זכורה לי עד היום הזיעה שאני הרזה ושותפי השמן למושב השארנו על מושבי הפלסטיק המבריק והחם בשנת 83', עת חבשנו את אחד מספסליו של האוטובוס העתיק שלקח אותנו כל יום לנחל אחר בכרמל המאובק.

בקיץ אחר, כשהייתי בכיתה ה' או ו', גם בכרמל, נאלצנו קבוצת חלוצים לנווט בעצמנו את דרכנו בחזרה לציוויליזציה, עת המדריך הדביל שלנו סיני (במלרע, זה היה שמו, ע"ש חצי האי) התבלבל וטעה בדרך.

זכור במעורפל גם אוטובוס עם קרני שור קשורות בחזית ונהג קאובוי עם כובע בוקרים.

שנים חיפשתי אותו.

אז איפה היינו?

אה, כן, פרדסים בלילה.

אחרי כיתה חית כבר לא היה לי כל כך עם מי ללכת והיו עניינים אחרים וכבר לא הלכתי לפנימיות הטיולים של החברה. בכל מקרה מה שתמיד הציק לי אז זה שאני צריך ללכת במסלול הקבוע בלי לסטות לכיוונים שנראים לי מסקרנים.

אלף שירים של גידי גוב הצעיר או יודית רביץ הצעירה (חפשו באתה צינור, יא עצלנים) לא יכולים להסביר את התחושה של ללכת בדרך חרושה מסלולי טרקטורים, בוץ יבש, פרדס רטוב, ואורות של מושב סמוך באופק, כשהטעם של תפוז גנוב שקטפת עדיין מתייבש על השפתיים שלך, והאמיצה מחזיקה חזק ביד שלך שלא יקפצו עליה הקוזאקים (או הפלסטינים). באמת אני מתקשה למצוא בחורות שיסכימו לבוא איתי לטיול כזה בשנים האחרונות.

כן, בשנים האחרונות זה גם נהיה מסוכן.

בפעמים האחרונות כבר תפסו אותי כל מיני שומרי מפעלים, דרשו את תעודת הזהות שלי, והתקשרו למשטרת נתניה לשאול אם יש לי עבר פלילי. לא היה לי. שוחררתי.

אבל זה קצת הוריד לי ת'חשק.

אבל להגיע באמצע הלילה למדרשת רופין או בית-ברלה...

מדשאות אינסופיות בין בתים עם שתי קומות, מכוסים מטפסים או סתם טחב...

זכרונות עמומים של מוזיאון הטבע המפלצתי שלהם (רופין), עם עוברים בפורמלין, כולל טלה עם שני ראשים וכן הלאה זוועות מסרט מד"ב זול... פוחלצים של כל הציפורים הארצישראליות...

שיר של הכל עובר חביבי...

לדפוק טיפוס על גדר תייל בגובה שלושה מטר, לגלות שחדרת לכפר יונה, לטייל ברחובותיו החשוכים, ולקבל סירוב ממפיצי תנובה שמביאים מוצרי חלב טריים למכולות בארבע בבוקר, ולא מוכנים למכור לך שוקו...

רדיו חרישי משמיע שיר עברי ישן ברחוב כפרי מוצף ירוק ופרחים...

גידי גוב, אלבום ראשון, תחילת שנות השמונים...

איפה הייתי?

אה, כן, הפלסטינים, שוב דופקים ת'פלסטינים.

אני אוהב ספרים. מאוד.

אני אוהב ספרי אמנות, עיצוב, איור. אני אוהב מגזינים מוזרים, מגזינים של עיצוב ואיור, של גראפיטי. אני קונה ספרים חדשים, משומשים, מוזרים, מרגשים. יש לי כוננית של ספרי קריאה ושלוש כוורות איקאה של 3X4, שתיים מלאות ברובן בקומיקס, אחת בספרי אמנות, מגזינים ועוד קצת קומיקס.

בכוורת הזאת, שעומדת בחדר שלי, יש ספרים אהובים שמלווים אותי מגיל 12.

מצד שני, יש בה לא מעט ספרים שהיו משמעותיים מאוד בגילאי העשרה, אבל שלא פתחתי מאז גיל עשרים.

אז לאט לאט חלחלה התובנה שאולי הגיע הזמן לפתוח דף חדש, תרתי משמע, ולשחרר לעולם חלק די נכבד מהספרייה שלי.

אז אני מזמין אתכם אלי הביתה בשישי-שבת, מאחת עשרה בבוקר עד שתיים בלילה, לדפדף בספרים ולרכוש אותם במחירים מצחיקים:

ספרי קריאה ישראלים ולועזיים, בעברית ובאנגלית – כולל ספרים של קורט וונגוט, אלדוס האקסלי, פיליפ ק. דיק, אלבר קאמי, מילן קונדרה, איאן בנקס, ועוד ועוד – 10 ₪ לספר!

מגזיני אופנה, עיצוב, איור, גרפיטי ועוד מגזינים מוזרים – 5-10 ₪!

ספרי אמנות קלאסית, אמנות מודרנית, אמנות פנטזיה, די אנד די, איירברש, ספרי "איך לצייר", ספרי אנטומיה, ספרי איור – 20-30 ₪

- כולל אנציקלופדיות איור בנות מאות עמודים, ספרי טאשן, ספרים מוזרים משנות השבעים, ועוד כהנה וכהנה.

אלבומי קומיקס צרפתיים – בצרפתית! – 15 ₪!

קומיקס אלטרנטיבי אמריקאי, קומיקס מיינסטרים אמריקאי – מ 5 ₪ לחוברת ועד 30 ₪ לספר.

המחירים נמוכים במיוחד, אפשר למצוא מציאות מעניינות, אתן הנחות על כמויות, יהיו פה יין וערק, ובאופן כללי יהיה כיף חיים.

בדף האירוע בפייסבוק אעלה בימים הקרובים דוגמאות לכמה מהפנינים הנחבאות בספריה.

אני מחפש שותפה או שותף לדירה במרכז ת"א

שותף\שותפה לדירת 2.5 חדרים גדולה ומוארת בזמנהוף, קרוב לכיכר דיזנגוף, הסנטר, וכו'.
רחוב שקט ומלא עצים.

כניסה: 1 בספטמבר (1.9.2012).

לא מעוניין בכלב בדירה, על חתול אפשר לדבר.

לא מעוניין בכבלים או לוויין, לא אכפת לי שלשותף\ה יהיה.

המודעה פונה לבנות\י כל העמים, המגזרים והמגדרים.

מחיר: 2,400 ₪ לחודש, לא כולל חשבונות. החשבונות יוצאים סביבות 400 ₪ לשותף לחודש בממוצע.

03-6202465