• איננו מאמינים עוד שניתן להגיע לפתרון הסכסוך בדרכים אלימות.
• אנו מאמינים שמעגל הדמים לא יפסק, אלא אם כן נפעל במשותף לסיום הכיבוש ולהפסקת כל סוגי האלימות.
• אנו קוראים להקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. שתי המדינות יתקיימו בשלום וביטחון זו לצד זו.
• אנו נפעל בדרכים לא אלימות ונקרא את שתי החברות לאי אלימות.

***

וחוצמזה איירתי כתבה לרייטינג על משכורות נמוכות בתעשיית הטלוויזיה:

בואנה, הבחורה הזאת היא אישה סקסית שזה לא ייאמן.

הקדמה קצרה:

בנעוריי התגאיתי בעובדה שאני סרבן אופנה סדרתי, ונהניתי ללבוש בגדים שבדיוק יצאו מהאופנה, או יצאו מהאופנה מזמן. בני דורי זוכרים בוודאי את היסטריית אופנת גזוז סנסיישן. אני תיעבתי את הטרנד הזה, כמובן.

אבל בערך ברגע שזה נהיה כבר לא מגניב ללבוש את החרא הזה, הלכתי וקניתי לי חולצה אחת, או שאולי שכנעתי את אמא לקנות לי, אנ'לא זוכר. אולי היא שכנעה אותי. הייתי בן 14. אפילו היו בכיתה מי שהעריכו את הצעד המטופש הזה.

אז באותו עניין:

לא ראיתי כוכב נולד, ומבחינתי ממ"ב הייתה עוד איזה הראל סקעת או משהו, לא משהו ששווה להתעכב עליו.

לפני איזה חודש השלמתי עם ידידי משכבר ירון, שהיה התסריטאי הראשי של רד בנד יחד עם שותפו הקבוע דורון. בעקבות הסולחה גם הורדתי לראשונה פרקים של רד בנד, והפרק הפופולארי מכולם בהורדות הוא זה של בלומין.

אז צפיתי בפרק שבו מתארחת בלומין.

אפשר לומר שהלסת התחתונה שלי הייתה פוגעת ברצפה, אם לא הייתה נתקלת בזקפת האימים שעלתה באותה מהירות כדי לפגוש אותה מלמטה.

בואנה, הבחורה הזאת היא פצצת סקס.

למרות זאת, אני עדיין חושב שזה לא היה ממש מגניב למכור בעזרת הציצים שלה את מוסף הארץ.

אבל אולי זה בגלל שבשער הזה פשוט לא ראו אותה בתנועה.

לא, כי היא זזה ממש יפה.

ובניגוד לכל שאר הכוסיות האנורקטיות המורעבות והשלדיות, יש לה גם מה להזיז, לעזאזל!*

כשאילנה זפרן העריצה אותה בטור שלה בעכבר חשבתי שהיא פקצה שהיא רואה כוכב נולד, אבל אני חוזר בי.

קוראיי הקבועים אולי זוכרים שלוס כפרוס היא אחת הלהקות הכי אהובות עליי בישראל ובכלל.

אז עכשיו הם הקליטו שיר עם ממ"ב, ויש גם וידאו בטמקא.

מסתבר שהיא גם תתארח בהופעה חגיגית שלהם בקומפורט במוצ"ש לרגל יום האישה, וגם איילה אינגדשט תתארח, והכניסה לנשים חינם!

*אם אתרע מזלכן ואתן רזות אל תדאגו, זה פשוט עניין של עיניים גדולות.

יש לי מה לתפוס בידיים גם אם לא בורכתן בגזרה בריאה.

אבל תאכלו משהו, אולי זה יעזור.

נ.ב. היא גם מאוד כשרונית וגם הקול שלה סקסי מאוד.

אתן רואות, כתבתי פוסט על אישה לכבוד יום האישה!

אף אחד מאיתנו לא מפגין מנוסה. האמת, היה קשה להיזכר מתי מישהו מאיתנו היה בהפגנה כלשהי. אז היה קשה לשפוט את זו שהתקיימה בשבת בתל אביב, אבל היו כמה דברים שהיה קשה להחמיץ: הגיעו הרבה אנשים. אולי ארבעת אלפים. אולי 13 אלף. אין לנו מושג איך מכמתים את זה. בהם גם כאלה שקיבלו סמס על ההפגנה רק שעתיים לפני, כמו אחד מאיתנו, והרגישו שבגלל שלא נשמע שום קול דומה לתחושות שלהם, לגבי הרג מסיבי ומיותר, הם רוצים להצטרף לצעדה הקצרה מכיכר רבין לכיכר הסינמטק. הרבה יותר אנשים, כנראה, ממה שמתכנני ההפגנה האמינו שיגיעו. המלחמה המגה פופולארית בעזה דחקה גם אותנו לרחבת הסינמטק, כאילו מדובר באירוע של חברי אקו"ם או אפילו חד"ש. אבל מסתבר שקשה לדחוק לרחבת הסינמטק כל כך הרבה אנשים, שלא רגילים להיות כל כך רחוק מהקונצנזוס בדרך כלל. אחרי שהכיכר נמלאה, המון אנשים עוד הצטופפו ונתקעו באמצע הכביש על אבן גבירול.

לא עם כל הסיסמאות שהושמעו שם הזדהינו. אנחנו גם לא שולטים בשפה הערבית. אבל זו היתה הרגשה חמימה יחסית, בהפגנה בשבת, כי הדחיקה מהקונסנזוס של מי שמתנגד למלחמה בעזה היא האירוע הכי אלים שחווינו בחיינו ברמה הציבורית. לנו נראה שהסיבות להתנגדות למלחמה הזו - מין שידור חוזר ציני, אפילו בלי שינויי ניואנסים או פרסונות, באדיבות אנשים שאת שיקול דעתם בנוגע לחמאס, שדרות, ושאר ירקות כבר הכרנו - הן ברורות מאי פעם. אבל הקול שלנו בזירה הציבורית נעלם לטובת צהלות קרב, וגם זאת באופן שאיננו זוכרים כמותו.

הצידוד במלחמה יוצא דופן בהיקפיו ומגיע מכיוונים בלתי צפויים. לא מעט ממהללי "ואלס עם באשיר" יודעים להסביר היום למה צריך להפציץ את מחנות הפליטים. התקשורת "השמאלנית" התיישרה מיד עם תחילת המלחמה לצד כוחותינו, במין כמו-פטריוטיות עיוורת ובוז למוסר האוניברסלי, התנהגויות שחשבנו לתומנו שפסו מן העולם. האם אנחנו היחידים שזוכרים אותה מכה על חטא על התייצבותה האוטומטית לצד מדיניות הממשלה ב"מבצע" הקודם? לא יכול להיות. אבל טון אחר לא נשמע עוד במדיה המרכזית. "לא בעת מלחמה": מנהיגי המדינה שזוכים לקיתונות של בוז איום על התנהלותם בימי שלום, הפכו חסינים בימים בהם ההחלטות שלהם קריטיות בהרבה. וזה נוכח בכל המעגלים של חיינו: מי מחברינו שמתנגד למלחמה, הן מסיבות פרקטיות של תבונה מדינית, והן מטעמים אנושיים, מוצא עצמו לראשונה במקום עבודתו, בשולחן המשפחה, כגייס חמישי, בלתי לגיטימי.

כאילו לא ידענו פה איזו מלחמה שהפכה בכייה לדורות - אחת, שתיים או שלוש או ארבע כאלה - העמדה של "מתנגד למלחמה" היא עדיין בישראל 2009 עמדה של "אנטי המדינה". זה לא מציב במקום פשוט את מי שרוצה לצעוד, ולאו דוקא מאחורי דגלי פלסטין. אנחנו רצינו לראות בהפגנה הזו בשבת דגלי ישראל. אבל המשטרה אסרה על הנפת דגלי ישראל בהפגנת השמאל. באבן גבירול, ליד הבית שלנו, אסור היה לשאת את דגל הלאום. האיסור חל, כמובן, רק על אנשים שרוצים לדחוק אותם מחוץ לגדר: העשרות הרבות של אנשי הימין הקיצוני שבאו לגדף את אלפי הצועדים, היו עטופים בדגלי ישראל. ח"כ גלעד ארדן עמד לצידם, זחוח, מול מצלמת טלוויזיה, וסיפר כי הם מייצגים 95 אחוז מעם ישראל. באתרי האינטרנט דיווחו על "הפגנות של ימין ושמאל" בתל אביב, כאילו שיש מתאם מספרי בין הקבוצות, וכמובן - כדי ליצור הקבלה בין שתי קבוצות של קיצונים מטורפים. אלה שמבקשים "די להרג", ואלה שתובעים "מוות לערבים". בווינט התפרסם מאמר של הוגה דעות שדיבר על הפרעה גנטית ממנה סובלים המפגינים בסינמטק. זה הופיע במדור היהדות של האתר.

יש לנו כבר איזה שהוא קילומטראז' בחיים בישראל, על המורכבות הבעייתית שבהם, אבל אנחנו מתקשים לזכור סיטואציה בה הרגשנו שסותמים לנו את הפה, כמו בתשעת הימים האחרונים. אנחנו מנסים לתמרן בתחושה החדשה הזו, של דחיקה פראית אל השוליים. ובצעדת השוליים, דוקא פגשנו גם כמה אנשים מהפוליטיקה ה"לגיטימית" בשיח הישראלי, הלא אלה אנשי מרצ. "המפלגה לא יכולה להרשות לעצמה לצאת רשמית להפגנה נגד המלחמה, ערב בחירות", הם הסבירו לנו.

אז בינתיים מרצ מתחבאת מאחורי באנרים ברשת שקוראים לרגיעה. לנו אין שום עניין לחכות להפגנות ההמוניות באמת, הפגנות הבדיעבד המפורסמות, שמרצ מתמחה בהן. הרי עוד כחודש, בכיכר גדולה יותר מזו של הסינמטק, בה מקבלים רישיון למערכת הגברה ולא רק למגאפונים, יעלה ודאי ג'ומס על הבמה ויקרא נרגשות לצאת מעזה. מיד! זה יהיה מאוחר מדי עבור החללים שיפלו בשני הצדדים, וגם עבור הקול שלנו. בזמן אמת, כשעוד יש טעם, מרצ החדשה, החדישה והמחודשת הפקירה את מתנגדי המלחמה לידי אלה הרואים בהם סהרוריים, ואלה היורקים עליהם בשדרות רוטשילד. חשבנו ששדרות רוטשילד זה מקום בטוח יחסית לדבר בו על חוסר הטעם שבעוד מלחמה. או אם לדייק: לא חשבנו על זה מעולם, זה היה מובן מאליו.