אני מאשים את ה"עיתונאים" הבאים בשותפות מלאה באחריות למלחמת לבנון השניה:

(שכל אזרח בישראל ירוויח מהתפטרותם המיידית, ואין הרבה סיכוי לראות את זה קורה.

כן, כתבו את זה כמה וכמה פרשנים בימים האחרונים, ולמרות זאת אני מוצא לנכון לחזור על הדברים):

רוני דניאל

ארי שביט

בן כספית

אמנון דנקנר

רון בן-ישי

להמשיך?

את מי פספסתי?

-

בדרך כלל אני מנסה להמנע מלהתייחס לנושא המרכזי בחדשות, מכיוון שיש מספיק פרשנים טובים ממני שטוחנים "הרבה מילים" בנושא. לפעמים מתפלק לי.

עוד כמה הערות מהירות שכבר אמרו לפני: מאמר המערכת בהארץ השבוע התריע בצדק מפני מועמדותו של הרב לאו לנשיאות המדינה, "רב" שקופת שרצים ענקית תלויה לו מאחוריו, הן בשחיתויות כספיות והן בהטרדות מיניות.

עד מתי ימשיכו עיתונאי ארצנו ל"אתרג" פוליטיקאים ואנשי ציבור, בייחוד אלה הדתיים, החרדים והמסורתיים, שרוממות ערכי המשפחה, צניעות ויושר נישאים בפיהם למרות שידוע לאותם עיתונאים היטב על כך שאבריהם של אותם פוליטיקאים נתקעים עמוק באופן תדיר במאהבות, נערות ליווי וכיו"ב?

האם אין זה מחובתו של עיתונאי לדווח לנו על פערים בין מה שמטיף לנו איש הציבור לבין מעשיו שלו בפועל?

-

טוב אני חייב לחזור לעבודה.

אה, רגע. לי אישית תהיה בעיה גדולה להשתתף בהפגנת המחאה מחר אם ביבי ינאם שם. או ברק, לצורך העניין.

-

אה, ואריק אשרמן שלח מייל בעניין האירוע האלים שעליו דיווחתי ביום שישי. אריק עוכב יחד עם שני המתנחלים האלימים ביותר ונלקח לתתחנת המשטרה, כי הם טענו שהוא תקף אותם.

הוגשו תלונות הדדיות במשטרה, אבל הוא מקווה שתיעוד הוידאו של הרבנים יוכיח את צדקתם. מעבר לזה המתנחל היה צריך לחתום על ערבות כדי להשתחרר ואשרמן לא.

הצוות המשפטי של הרבנים עוקב אחרי הטיפול בעניין כדי לוודא שתלונותיהם יטופלו כראוי. אריק יודע שהמקרה הגיע לעיתונות. לצערו, אירועים כאלה מתרחשים מידי יום אך אינם מגיעים לחדשות מפני

ב- 13.3.2007 התנוססה בעמוד הראשון של "מעריב" הכותרת: "ראש השב"כ: הקצנה מסוכנת של ערביי ישראל". העיתון דיווח על דיון סגור שקיים ראש הממשלה עם בכירי השב"כ "סביב נושא המיעוט הערבי בישראל, מידת הזדהותו ההולכת ופוחתת עם המדינה, עלייתם של הגורמים החתרניים בתוכו והסכנות הגלומות בכך". מעריב מצטט את השב"כ:

 

"מדאיגה במיוחד היא תופעת 'מסמכי החזון' המתרבים בתוך האליטות השונות בין ערביי ישראל. כרגע קיימים ארבעה מסמכי חזון שונים, שהמשותף להם היא ראיית ישראל כמדינת כל אזרחיה ולא כמדינה יהודית. …המגמות הבדלניות והחתרניות המיוצגות על ידי האליטות עלולות לקבוע כיוון ולסחוף אחריהן את ההמונים" [כל ההדגשות שלי, י.ל.].

 

בעקבות הידיעה פנה עלא חליחל, עורך השבועון המזוהה עם בל"ד, פסל אלמקאל, לשב"כ, ושאל, בין היתר, האם ההתייחסות של השב"כ לניסיונות של חלקים בחברה הערבית לשנות את אופי המדינה בכלים דמוקרטיים ובפומבי כאל חתרנות מסוכנת שמצריכה טיפול מיוחד אינו מהווה ניסיון לא דמוקרטי לסתימת פיות; ומהו הפגם שהשב"כ מוצא בניסוח פומבי של מסמכים מכוננים בקרב הערבים.

 

תגובת השב"כ הגיעה במהירות מפתיעה:

 

שירות הביטחון הכללי מופקד מכוח סעיף 7 (א) לחוק שירות הביטחון הכללי התשס"ב 2002, בין היתר על שמירת ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי חתרנות"; בתוקף אחריותו זו, נדרש השב"כ לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה"דמוקרטיה המתגוננת"; בניסוח מסמכים כאלה ואחרים, הנחזים להיות חוקתיים או מכוננים, כשלעצמו, אין כל פגם, אלא אם כן יש בהם כדי לשקף או לעודד תופעות פסולות של חתרנות מדינית כאמור.

קודם כל אני רוצה להסב את תשומת לבכם שעלה אתר פסטיבל הקומיקס ה-6 ובו גם תכנייה מפורטת עם כל סרטי האנימציה וההרצאות המענינות. בקרוב אקדיש פוסט להרצאות שאני אתן שם.

חדשות קומיקס נוספות: ערן ואביב מסטודיו קומיקום, שעמדו להשיק בפסטיבל את הגיליון החדש של "דדליין", הודיעו אתמול שהם מבטלים את השתתפותם בפסטיבל עקב אי סדרים שהובילו לסכסוכים עם הנהלת הפסטיבל. ערן ואור ביטלו את הדוכן וגם את ההרצאות הרבות שהיו אמורים לתת בפסטיבל. צבי קויש וחבריו מאתר ביקורת המיינסטרים קומיקס גיבורי על וכו הצטרפו לקומיקום וביטלו גם הם את השתתפותם ואת ההרצאות שהיו אמורים לתת. לי אין מושג באיזה סכסוכים מדובר כי זה לא היה מולי, אני רק מרכז את דוכני היוצרים.

התלבטתי בקשר לכותרת, כי לספרים הבאים אין מכנה משותף מוצק חוץ מזה שהם לא בהכרח שייכים לז'אנר ההומור. לא קראתי עדיין אף אחד מהם אבל הם נראים מענינים מאוד אז קראתי להם המסקרנים!

ההורים של לב אפור

מאת ובהוצאת שחר קפלן ועדי כרמל 

112 עמודי צבע בכריכה קשה, גודל A5

ההורים של לב אפור הוא סיפור בציורים ובמילים על חייהם של זוג הורים ובתם בעיר גדולה לחופו של הים התיכון. הציורים צויירו במשך שנתיים בשכונה בה מתרחש הסיפור.

עדי קפלן ושחר כרמל, חיים בתל אביב, עובדים יחד משנת 1994.

לא ראיתי את הספר הזה בפועל עדיין אבל זה נראה מעניין.

  לספרון הבא אין עדיין כריכה אז הנה רישומים מתוכו:

הי הו הי הו! הענינים מתחילים להתחמם, הדדליין רצחני, הפסטיבל מתקרב, וכל הילת גבורה שאי פעם הייתה לקרב פנים אל פנים הפכה סופית לאבק ברוח הודות לאיתי אנג'ל (נראה לי שבאקספלורר עדיף). הכתבה הזאת הזכירה לי זיכרון ישן ממלחמת לבנון הראשונה: את אבא שלי ואחיו מדברים על קרבות כאלה, ועל איך מה שלוקח לסדירים יום שלם לוקח למילואימניקים שעתיים ובפחות אבדות. מעניין אם זה נכון גם היום כשהמילואימניקים מתאמנים הרבה פחות. אבל עזבו את כל זה, יש חיים מעבר למלחמה:

מלא קומיקסים ישראלים חדשים!!!