אם יש משהו שלמדתי בחיים המחורבנים האלה, זה זה: אפשר להגשים חלומות גם בלי לזכות בלוטו.

אפשר לעשות תערוכה בלונדון כמעט בלי מימון.

אפשר יותר מזה:

במעריב לנוער היו בשנות השמונים פרסומות של מולה סנטר שהבטיחו שתכב"מ: שינוי תדמיתי כולל במחיר מצחיק. יעני את בת הארבע עשרה ואמא שלך הולכות ליום כיף בסנטר שבו אתן לומדות להתאפר, להתאים צבעים, וכו וכו.

תמיד אמרתי לעצמי שכגבר אמיתי אני לא יכול ללכת לעשות את הטיפול הכולל במולה סנטר, אבל זה לא שלא רציתי.

אני יודע שאני מתלבש כמו שלוך (או לפחות כך היה עד לפני כחודש). כלומר אני משתדל להתאים צבעים באופן גס בין דגמ"ח הבד המטונף בצבעים שלא יורדים בכביסה לבין חולצת ה-220וולט המסמורטטת בעלת שבעה חורי האוורור האווירו-דינמיים, והפליס הנצחי הדו צדדי והרב שימושי בצבעי אדום-אפור שאיילת אחותי הביאה לי מדרום אמריקה לפני אי אילו שנים.

פעם ביקרתי במשרדו של מר ל., יועץ שיווקי. הייתה שם טבלה מפורטת שסיווגה טיפוסים לפי איך שהם קונים בגדים. שלא במפתיע, מצאתי את עצמי מאוד דומה לטיפוס השלוך האידיאולוגי: לא מתגלח, לא משקיע בלבושו, לבוש לא אופנתי, לבוש פרולטרי מוכתם, בלוי או קרוע. בכוונה, מתוך רצון לא להכנע לתכתיבי האפנה, או סתם כי המישור הגשמי פחות חשוב לו.

הייתי סרבן אופנה במשך רוב חיי, אז הגיע הזמן לשינוי.

אחרי הכל, צריך להפתיע אתכם מדי פעם, ממזרים קטנים, אחרת יהיה לכם משעמם ותחזרו לראות הישרדות.

תאמינו לי: לבשתי השבוע (נכתב לראשונה לפני כחודשיים) ז'קט לראשונה בחיי, ובחיי, הרגשתי סקסי יותר בשלוש דרגות. (אבי ודולה מחפשים לי תמונות מלונדון שבהן אני נראה במלוא מחלצותיי, אעלה אם ימצאו).

למדתי שהבגד באמת עושה את האדם.

בשני האופנים: האחד, איך שהוא עושה רושם על הסובבים, והשני, איך שהוא גורם ללובש להרגיש.

כשלבשתי פליס, פשוט ידעתי שאני לא "מגניב" במובן מסויים בעיני אנשים מסויימים. והייתי בסבבה עם זה.

עכשיו בא לי להונות גם את לובשי הבלייזרים.

האם אהפוך ללובש בלייזר כשאלבש בלייזר?

כן.

בטח בעיני הסביבה, אבל גם בתודעת הלובש. התחפושת משנה את האדם, וברגע שהוא מזדהה עם התחפושת הוא עלול להתאים את עצמו לא רק בהליכה ובישיבה (צריך לדאוג לא להתלכלך, אחרת הולך האפקט), אלא גם בצורת המחשבה.

זאת פשרה שאני עושה.

זה עצוב וזה מעליב את האינטיליגנציה במובן מסוים, שאתה נשפט על פי הבגדים, אבל מצד שני, אפשר להתייחס לזה כאל אתגר אינטלקטואלי ויצירתי, ואז זה כבר הרפתקה.

מה רציתי להגיד?

אה, כן!

שהיה לי את החלום הזה, לקחת אופנאית (סטייליסטית) שתיקח אותי למסע קניות מטורף ותלביש אותי.

התירוץ היה פתיחת התערוכה בלונדון.

התקשרתי ליעל טרגן, שעבדה כמה שנים בקום איל פו, למדה אופנה בשנקר, למדה היסטוריה של האמנות או משהו כזה באוני' ת"א, השתתפה ביצירת חולצת "40 לכיבוש" ביוני 2007, ועכשיו מלמדת בבצלאל וכותבת על אופנה בגלובס ועוד כל מיני דברים. להפתעתי היא דווקא שמחה לקחת אותי בתור אתגר, ואמרה שאני כנראה השלישי או הרביעי שהיא "מצילה".

אני חשבתי שהיא תאתגר אותי עם בגדים מוזרים של מעצבים צעירים, אבל לה היה תכנון זדוני הרבה יותר: להלביש אותי בז'קט שיגרום לי להראות מכובד, לא מוזר. אז היה מעניין.

עם יעל קניתי ז'קט וחולצה ומכנסיים, ואח"כ קניתי עוד איזה ארבעה מכנסיים שונים במשביר,

וקיצרתי אותם אצל רובין החייט הגרוזיני שדומה לג'ון בלושי ולכן תמיד מצחיק אותי מאוד. באותו יום קניות מסעיר קניתי גם, לראשונה בחיי, שני זוגות נעליים באותו היום, בשתי חנויות שונות! (אבל הם היו לא יקרים, 200 ו-300 ₪)

בלונדון מאוד הקפדתי על התאמת הבגדים, וגם בימים הראשונים בארץ. עכשיו זה כבר קצת מתרופף, אבל פה ושם אני עדיין מצליח להפתיע מכרים שרואים אותי לראשונה בתחפושתי החדשה. וגם אבא שלי שקפץ לביקור בארץ התמוגג עד השמיים כשהלכנו למסעדה. הוא אמר לאחותי בהתרגשות: "תראי, שנינו לובשים ז'קט!". אכן ימות המשיח.

זהו אז הגשמתי חלום קטן והיה די מגניב.

ומאז אפילו קניתי עוד כמה חולצות לבד לגמרי, בעצמי!

אני כבר ממש ילד גדול!

כן, חשבתי על זה במקלחת, נו, אני יכול להעביר את זמני בכל הדברים שאני מתעסק איתם, רק הודות לשני הוריי שהביאוני עד הלום, כלכלית אני מתכוון. תודה אבא ואמא!

ככה זה היה תמיד. רווחה כלכלית מאפשרת בורגנות, שפירושה פנאי להתעסק גם עם דברים שהם לא מייצרי הכנסה במישרין, יעני תרבות, אמנות, מדע וכל השאר, שדווקא מקדמים את האנושות קדימה במובנים רבים מאוד.

שלא תחשבו לרגע שאני אומר שרק רווחה כלכלית מאפשרת עיסוק באמנות.

אמנות נוצרת כל הזמן על ידי אנשים בכל הדרגות הכלכליות, ואם כבר, העוני הרי מהווה לא פעם זרז ליצירה, ואילו העושר לא פעם מנוון אותה.

אם כבר, הרי שדברים חדשים בשדה התרבות בדרך כלל נוצרים בשוליים, הרבה לפני שהם נעשים לנחלת הכלל בתקשורת של בעלי ההון (בגרסא מנוונת ומעוותת שרק מנצלת את האסתטיקה - הקליפה החיצונית, אבל מרוקנת את התוכן החתרני ומחליפה אותו במכירת כמה שיותר מוצרים).

טוב, את רוב הקטע שלעיל כתבתי מזמן, והוא נראה לי מטרוסקסואלי מידי אז, אבל עכשיו על הזין שלי.

אתמול באמצע הלילה לא יכולתי לישון אז הלכתי לערבב ולהניח מלט כדי ליישר קצת את הרצפה בסטודיו שלי.

העיר היה מעניין השבוע.

לינק זוועתי מוינט. כמה מטומטמת יכולה אמנית איטלקיה בת 33 להיות?

זה נשמע כמו סיפור שהיינו ממציאים בסטיות. היה לנו סיפור כזה על מסע שלום לירדן שמשתבש ונגמר במרחץ דמים בחסות חברות הענק תנובה וקוקה קולה. ירון כתב, מושון עשה עפרון ואני את הדיו.

אתמול נפגשנו אייל, יואב, ירון ואני לראיון פסגה היסטורי במלאת עשור לסגירת סטיות. רועי הדרי ראיין, וזה יתפרסם ביום שישי הבא, ערב החג השני. היה מעניין, נוסטלגי עד כדי דמעות, וייתכן אף שניצנים של שיתוף פעולה חדש, לראשונה מזה כעשור. נראה מה רועי יחשוף בראיון, ונראה אם לא נהיה עצלנים מידי. אה, יש אפילו תמונות! היה צלם קצת מצחיק, נקווה שהוא הוציא אותי שרמנטי ואותם זקנים.

וכך מצא עצמו גיבורנו (אני) מוטל פרקדן על ספסל עץ בגן מאיר, מוצא לו ברוב חוצפתו זמן לשלאפשטונדה קטנה של אחרי ארוחת הצהריים, בשמש מתחת לדקלים, באמצע יום שלישי בשבוע, סתם יום של חול (אם כי פעמיים כי טוב). כל העולם וגרושתו מתרוצץ ברחובות כעכברים סומים, כל הפוליטיקאים והאוליגרכים מתרוצצים בין המשרד לבין הפילגש (חוץ מאלה שאצלם הפילגש כבר עובדת במשרד - חוסך כל כך הרבה זמן!), כמו חבורת חזירים שמנים וחרמנים.

השמש הפיזה עליי זיו חמים ונעים, הרוח נשבה עליי קרירה, הציפורים צייצו, הכלבים נבחו, השיירה עברה והשוחט שחט. שני ספסלים ממני התפרקדה לה מי שנראה במבט ראשון כהומלסית שיכורה, אבל במבט שני התגלתה כסתם אזרחית מן השורה. מן הסתם גם אני נראה כמו הומלס, בחולצת "משה בס מכלוף ובניו קומפוסט" הכחולה והפופולארית, אותה ירשתי מנועה.

חלקים מגופי עדיין דואבים מליל אמש - הראש מהשתייה, חלקים אחרים מפעילויות אחרות.

אבל רוחי טובה עלי.

לכרבע שעה, השארתי את כל הפרוייקטים שיחכו בכניסה מקינג-ג'ורג', שיסתכלו בינתיים על הכלבים בחצר הכלבים.

ואת אותה הרגשה טובה נשאתי עליי מהגן הביתה.

הערמתי על הפרוייקטים ופשוט יצאתי מהיציאה שברחוב טשרניחובסקי.

מגיעים לשם ביום שישי פעילי חיות להציע חיות לאימוץ, אולי מישהו יסכים לקחת הביתה את הפרוייקטים.

נ.ב. היי היי, הלו, אדוני, לא לגעת - הפרוייקט הספציצי הזה לא מועמד לאימוץ - בחורות זה פרוייקט מסוג אחר לגמרי.

ניהלתי (שוב) בראשי וויכוח ווירטואלי עם ספתא שלי החב"דניקית.

חשבתי מה יכול לשכנע אותה, ונזכרתי בפמיניזם.

אמרתי לה בדמיוני: "תראי סבתא, לפני מאה שנה לא היו זכויות בחירה לנשים. האם היית רוצה לחיות בעולם כזה?"

ואז שאלתי את עצמי "האם אתה היית רוצה לחיות בעולם כזה?"

התשובה השלילית שלי הפתיעה אותי באוטומאטיות שלה. אבל אחר כך חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שסביר שזה לא היה מפריע לי כל כך. אם הייתי נולד לאותה שכבה חברתית שאני שייך לה היום, אולי אפילו הייתי יוצא לכמה הפגנות עם הסופרג'יסטיות, כמו שהיום אני הולך פעם בחודשיים להפגנה או פעילות למען פלסטינים מסכנים, אבל יותר סביר שהייתי מסתכל עליהן בערך באותה עין שאני מסתכל על טבעונים קיצוניים היום - בעין קצת עקומה.

כאילו, מה תעשה זוגתי לעתיד, כשהנכד שלנו ישאל אותה (הרבה אחרי שאני אמות. אני מניח שגם בעתיד תוחלת החיים של הנשים תהיה ארוכה משל הגברים, המסכנות) "אבל סבתא, איך יכולתם לאכול חיות?!"

מה אני הייתי עונה לו?

"אה... תראה, נכדי, אז זה היה נחשב לממש מקובל... אף אחד לא עשה מזה עניין...מכרו בשר צלוי או נא בכל קרן רחוב... שלא לדבר על זה שזה היה ממש ממש אבל ממש ממש טעים..." "איכס, סבא, תנגב את הריר מהסנטר" "אתה יכול לנגב לי, אתה יודע שאני משותק בכל הגוף..."

טוב, נראה לי שהבנתם.

המחקר הנוכחי, שעליו דווח במאמר של הניו-יורק טיימס שהובא במוסף הארץ, בדק ומצא שחשפניות מבייצות קיבלו משמעותית הרבה יותר טיפים. יעני לא רק שיש להן תקופת ייחום, אלא שהן יכולות לנצל את זה, כפי שמתאר החוקר: "יתכן שנשים צריכות לקבוע ראיונות עבודה חשובים או לעשות מצגות חשובות במהלך שבועות מסוימים בחודש. אני לא יודע בוודאות, אבל אולי".

בחיי המאמר הארוך הזה מלא פנינים:

ויגן-סקסואלים (שוכבים רק עם בעלי רמת טבעונות זהה לשלהם), האם זה נכון שככל שמכירים מישהו ככה אוהבים אותו פחות? (ספויילר: כן) תקווה דווקא מפריעה להחלמה (!), חלון שהופך למרפסת (מעולה! אני קונה כאלה לכל הקירות בבית!), לחיצת יד חזקה מעידה על פוריות הגבר (איפה מלחצי-היד האלה שדוד מנדי קנה לי לבר-מצוה לעזאזל?)...

אבל הכי חשוב, גולת הכותרת, הבשורה ב-ה' בבולד, הנבואה אותם נשאו בחלומם כל אותם מיליונים, ואולי מיליארדים, שנרדפו ונרדפים על לא עוול בכפם, כלומר בעיקר על זה, שהם לא עשו שום דבר עם כפם.

אני מדבר על העצלנים! על העצלנות! כמובן שהבשורה לא בא משורותיהם של העצלנים עצמם. לשמחתנו יש מי שמוכן לעשות בשבילנו את העבודה:

צוות מדענים חנונים וחרוצים שמוכנים לטרוח ולבדוק מדעית את מה שאנחנו כבר ידענו: ההצלחה לא משתלמת!!!

"בתרבות המערבית ובספרות המדעית רווחת התפיסה שלפיה להתמיד זה טוב, ושמי שעובד קשה יכול להשיג הכל", אומר מילר, שיחד עם ורוץ' פירסם כמה מאמרים על הפסיכולוגיה של הוויתור. "גישתנו היא שהתמדה היא טובה, אבל ישנם רגעים שבהם הדבר הנכון הוא לומר לעצמך - 'זה לא הולך לקרות".

ועוד ועוד.

***

ולנושא אחר,

דיווח קצר מהקאבום בחולון: לאורי הייתה הרצאה מרחיבת אונות כרגיל. פגשתי את מאט יוקום הסרן הגיבור ואת אורית עריף הקומיקסאית-מאיירת המעולה. הראיתי לנועה איפה היא, חמדת ואני מוצגים במלוא תפארתנו בחלונות הקומיקס העכשווי. ביציאה גילינו שיש לנו פאנצ'ר, אך נועה ויונתן העשויים ללא חת החליפו גלגל בזריזות והסיעו אותנו היישר למקום של שמעיה ברחוב ויטל בפלורנטין, מתחת לבית שלהם, שם אכלנו ארטישוק, תפוח אדמה, בטטה ופלפל ממולאים ומעולים, יחד עם תוספות מגוונות כשכל אחד מקבל מדגם מייצג מכל תוספת, מה שהיה ממש מרענן ומגניב. אחת התוספות היו צרור ג'ולות של כרוב ניצנים, שהשרו על המקום ריח חזק של המטבח של הסבתא של כולם, ושמעיה גם הצליח להכין אותם כך שלא יהיו מרירים. מישהו אמר שהצעירים והקטנים לא מרים. כך שזה עניין של ברירה של חומר הגלם!

ממש כמו עם אבו חסן. השבוע הייתי שם. לקחו אותי לסניף הכי חדש ששם יש גם תוספות מדהימות כמו צ'יפס ופלאפל ואפילו בשר! מי היה מאמין. בקיצור, המרקם עדיין מחזיק במעמדו האיתן כעליון על כל מתחריו, וגם הטריות וטעם האדמה וניחוח הפלח שקם בבוקר מוקדם, תקע מנה פול ויצא לחרוש את שדות החומוס...

הטעם היה קצת שונה, אולי פחות מתוק, אבל אולי זהו תעתוע. כידוע, מחקר מדעי צריך להיות מבוסס על איסוף נתונים סטטיסטיים ממגוון של דגימות, בזמנים שונים ועם עמיתים שונים, שכן יש להם השפעה שלפעמים היא מכרעת על האווירה הכללית, ומכאן היישר אל התחושה האישית וההתרשמות בלה בלה.

בכל מקרה גולדשטיין והופמן תמכו בי גם בחומוס וגם בכנפה ומלבי בממתקי... מה זה היה? ברחוב יפו. איך שנכנסנו היה פתוח עיתון על איור ואז מייד התחלנו לפשפש בהם ולמצוא איורים ולדבר חנות.

***

ומלבד זאת, קראו את יוסי גורביץ'. עשו עליו מנוי.

דוגמא:

"כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד."

***

כותב גיחא ב"עונג שבת":

"מערכת החינוך בארץ בקושי מצליחה ללמד מתמטיקה, אז אנחנו לא ממש מצפים ממנה שתלמד גם ערכים של פתיחות וקבלה. חוש”ן הוא מרכז לחינוך ושינוי של הקהילה ההומולסבית, שמרכז פעילותו היא כניסה לכיתות י”א (לא ברור לי למה לא כיתות נמוכות יותר, אבל ניחא) ומתן הרצאות, פעילויות, מפגשים וסדנאות שמטרתן ליצור סביבה מקבלת ומשכילה יותר. חוץ מתיכונים, הם פועלים גם ביחידות צה”ל, משטרה, סמינרי מורים, ומקומות חשובים אחרים. באתר של חוש”ן אפשר כמובן לקרוא על הארגון, להצטרף למאה וקצת המתנדבים שלו או פשוט להפוך ל”ידיד חושן”, ולתרום סכום כלשהו כרצונכם בתרומה חד-פעמית או חודשית קבועה. מעולה."

נראה לי אני שם איזה שלושים זלוטי בחודש. אם כל הכתות המופרעות, מחב"ד דרך כל המחב"תים האחרים ועד הסיינטולוגיה, נכנסים לבתי ספר ועושים בהם כבתוך שלהם, אני בשמחה אתמוך בארגון שמפיץ שם אידיאולוגיה נגדית וחיובית יותר.

***

בידיעות תל-אביב סיקרו בכתבת שער את פינוי כפר שלם, וגם הוסיפו, מלבד סיכומי השנה המתבקשים, גם סקירה מאת מיה סלע של ביטאוני השירה והספרות הרבים שיוצאים פה בשנים האחרונות.

כמו מיה סלע, גם אני מאוד מעריך את הניסיון של צ'יקי לחבר את התרבות הגבוהה לעם, ולא רק זה, בעצם. הוא לא רק מנסה אלא די מצליח לחיות את האמנות שלו, להיות בעצמו חלק מהיצירה הזאת, ולעשות הרבה שמח תוך כדי. הוא גם מצליח לסתור את עצמו כדי לתעתע בקהל, ממש כמו סיטואציוניסט אמיתי, מה שמצליח לעצבן הרבה מאוד אנשים, גם אינטיליגנטים וכביכול ליברליים. וכמובן שעצם העובדה שהוא מצליח לעצבן אנשים זה כבר הצלחה לאמנות שלו. והוא לא מתבייש להיות מי שהוא.

גם לי עדיין יש בעיה עם העליזות הבלתי נדלית שלו, אבל אני כבר לא זורק עליו פחיות ריקות ממכוניות חולפות.

ובאותו עיתון: קרין מנדלוביץ' מכריזה על פתיחת המקום שלה "טונגסטן", שיכלול מגוון פעילויות יצירה וביניהן סדנת קומיקס שיעביר אליל הקטינות, הוא ולא שרף - בועז קדמן! תתחברו לפייסבוק שלה לפרטים נוספים.