כמה חקירות נפתחו בעקבות הרג פלסטינים על ידי חיילי צהל?

אין לחיילי צה"ל מה לדאוג, הם יכולים להמשיך להרוג פלסטינים באופן חופשי, ללא חשש מחקירות או משפטים.

מנתונים חדשים שפורסמו השבוע ע"י ארגון יש דין, עולה כי מתוך 5,000 מקרי ההרג של פלסטינים על ידי צה"ל מספטמבר 2000 ועד היום, נחקרו רק 179, אלה הניבו רק 16 כתבי אישום, ומאלה רק 6 הסתיימו בהרשעות.

לנתונים > http://bit.ly/NewDataAug2013

לניתוח הנושא בבלוג "אירוע נקודתי" > http://bit.ly/ShfichatDam

המחאה מתחילה להתאושש מכמה ימים מדכאים, ופעילויות והפגנות מתוכננות בכל יום השבוע בכל הארץ.

כאן יש רשימה מתעדכנת של כל הפעילויות המתוכננות לשבוע הקרוב.

יפו, ירושלים, נהריה, ירוחם, ועוד ועוד. כולל קישורים לאירוע בפייסבוק לנוחותכן המלאה.

פעילות משובבת נפש במיוחד היא ההשתלטות על "בית הפועלות" הנטוש בין הרחובות פרוג ודב הוז בת"א:

צילום: נמרוד צוק, מתוך הכתבה בנענע. יש שם גם וידאו

גם לבית הפועלות כבר יש עמוד פייסבוק עם עדכונים.

הם כותבים:

"הבניין נתרם לציבור ב-1938 על ידי נדבן ושימש פנימייה
לנערות ובית ספר. מאז 99 עומד נטוש ועיריית תל אביב- בעלת הנכס- מוצאת אין
סוף תירוצים למה. 12 שנים של תירוצים ועכשיו אנחנו אומרים די. הנכס הזה
שייך לציבור. אפשר להקים כאן מעונות לסטודנטים, בתים חמים לנוער מנותק,
מבנה קבע לבית ספר "קהילה". הניחוש שלנו: עירית תל אביב מחכה שהבניין- נכס
לשימור חמור- יתפורר, ואז "יכשיר את עצמו" להריסה ויימכר לבעלי הון. אנחנו
לא ניתן לזה לקרות. הבניין משוחרר! קדימה להגיע. הלילה ישנים כאן, וגם מחר
ומחרתיים. אם נהיה רבים- לא יעזו לפנות אותנו."

הם חוששים שהמשטרה תנסה לפנות אותם בלילה.

בשמונה בערב (עוד 40 דקות) יש הופעה של עמיר לב. ישר חשבתי שההחלטה לתת את עמיר לב בפרוג היא של חפרפרת של ביבי במטרה לדכא ולהרדים את המחאה.

כתבו על זה כבר בכמה אתרים, הנה בגלובס למשל.

מתוך גלובס:

המפגינים: "מדובר במתחם גדול שכבר שנים לא
נעשה בו שימוש. בשבועות האחרונים ניקינו והכשרנו את המקום לקראת הגעתנו.
יש אלפי נכסים כאלה, שיכולים להיות חלק מהפתרון".

עדי סנד הוא אמנם בעל תואר ראשון בארכיטקטורה מבצלאל, אבל רובכם מכירים אותו כאמן הרחוב איש הקופסונים. כבר עשר שנים שהוא מאיר את רחובות תל אביב ביצירותיו העליזות, ועכשיו הוא החליט לחלוק את הידע הרב שלו עם הציבור בקורס שיעביר החל מיום שלישי הבא במסגרת סדנאת אמני הקיבוץ.

גרפיטי בסטנסיל משקף

גרפיטי מרובה צבעים בסטנסילים משקפים

הנה הפירוט המלא:

הקורס הוא התנסות בהדפס: בו ילמדו טכניקות להדפס בלט בטכניקת חיתוכי עץ (דיקט או לינולאום), וכן הדפסי שטח בטכניקת של חיתוכי שקפים, והדפסי קולורגרפיה (שילוב של מספר שבלונות להדפס צבעוני ).

בארבעה עשר המפגשים נעסוק ברישום, ציור והדפס, מתוך שיח וחשיבה עדכנית, גמישה ונטועה בתוך הקשרי הפעולה התרבותית שלה, (חברתית, פורמאלית, ביקורתית ואינטלקטואלית כעקרון).

התכנים שיועברו בקורס: קו, נקודה וכתם, פרספקטיבה, אור וצל, גווני שחור לבן ואפור, תנועתיות ושיווי משקל, מניפת הצבעים, טקסטורה של החיתוך, כלי העבודה (עיפרון, מרקר, מפסלות, סכין יפאני), חומרי העבודה (העץ וסיביו), השקף והקרטון, גלגלת הצבע, ופחית הספרי (בעלת ראשי התזה משתנים), גרפיטי (כיתוב וטיפוגרפיה), הסצנה הקומית והטראגית (עיצוב דמויות), עלילונים (קומיקס בעברית) וסיפור בתמונות. 

בקורס נלמד לשלב בין פופ ארט לאומנות קלאסית ומופשטת, שילוב של מתח והשלמה, בין כנעניות לפאנק, ליצירת הדפסים בצורה פשוטה ובאמצעים ידניים (כף עץ,תפוח אדמה, והדפסי קולורגרפיה המורכבים ממספר שבלונות).

4 ש"ש  ב- 14 מפגשים, סה"כ 56 שעות 

מחיר  2,000  ₪  

המחיר לא כולל חומרים וכלי עבודה 

לפרטים והרשמה:

סדנת אמני הקיבוץ

התערוכה, שאצר יובל כספי, תפתח ביום שלישי, 2 בדצמבר, החל משעה 19:00, במוזיאון הקומיקס בחולון, רחוב ויצמן 61. קל מאוד להגיע מתל-אביב עם קו 3, שיוצא מהכרמלית, עובר באלנבי ויש לו תחנה ממש מול המוזיאון.

עבודה של Jewboy

התערוכה מציגה עבודות של כשלושים אמנים ישראלים מכל התקופות, החל מגרבוז ורועי רוזן, דרך דודו גבע ורחלי רוטנר, ועד אמני גראפיטי כ-klone ו-know-hope, שבכולן מוטיבים מעולם הקומיקס.

כותב יובל כספי בתיאור התערוכה: "תערוכת 'פוסט פופ' מבקשת לבחון את נקודות ההשקה בין המדיומים השונים והאמנות הישראלית העכשווית. ומנסה לברר מהם המוטיבים המושאלים, מנוכסים ומנוצלים מהז'אנרים הללו ומה האפקט שלהם על הצופה. הפיתוי הקסם העושר הצבעוני המתוק והילדותיות מכניסים אותנו פנימה לתוך הממלכה הגרפית השטוחה והפתיינית. קוי המיתאר (הקונטורים) השחורים שתוחמים צורה ויוצרים דמות שבאמצעותה הם מספרים לנו בדרך כלל סיפור בקו איורי וברור. אבל כעת הסיפור מסרב להיות מסופר והקו התוחם והמגדיר מתחמק מהצורה ומגדיר בעיקר את עצמו כקו רישומי תיאורי, אבל כזה שאינו מתאר...

הסיפוריות שנעלמה מאד מהאמנות העכשווית במודרניות ופינתה את מקומה למופשט ולמהותי, לצבע ולצורה, חוזרת דרך העבודות השונות המוצגות בתערוכה אך עקבותיו של הסיפור רק מרומזות והעבודות רחוקות מלספר סיפורים כחוברות הקומיקס וסרטי ההנפשה מהם הן שואבות את הדימויים.

כמה פופולאריות הן הדמויות המופיעות בתערוכה. הרי כולנו מכירים אותם מאז ומתמיד.

כולנו מכירים את מיקי מאוס ואת דונלד דאק את פופאי המלח את הדרדסים ואת משפחת סימפסון. אך הדמויות הללו כבר לא מזוהות רק כדמויות מסרטים מצויירים שמיועדים רק לילדים אלא דווקא כאייקונים תרבותיים שחוזרים ומופיעים בקולנוע ובפרסום, רוכבים על אהדתם הבלתי תלויה של מיליוני ילדים ברחבי העולם. עבור האמנים בתערוכה הם סמלם המובהק של התרבות המערבית והקפיטליסטית סמלם של אמריקה והתמימות הנעלמת של התרבות העכשווית."

אוי, אוי, אוי.

מה אני יכול להגיד?

אני כבר לא מופתע,

רק עצוב.

עצוב שדווקא מוזיאון הקומיקס, במקום לחזק את הרעיון שקומיקס הוא מדיום עלילתי עם מגוון רחב של אפשרויות וז'אנרים, הוא שמחזק שוב את הסטריאוטיפים הכי שליליים, שטחיים, ישנים ומטעים שמלווים את המדיום כבר יותר ממאה שנה.

הנה שוב מחוזק הסטריאוטיפ שקומיקס זה לא אמנות רצינית, אלא בסך הכל ערימה של מוצרי פופ מסחריים, שטחיים ורדודים, ואמני האמנות הנאצלת והגבוהה עושים לנו טובה שהם גואלים את הדימויים השטחיים מן המדמנה, ממסגרים אותם במסגרת מכובדת, וכך נותנים להם גושפנקא להתקבל בעולמם של בני התרבות הגבוהה.

שוב הקומיקס הוא לא אמנות בפני עצמו לא מדיום אמנות לגיטימי אלא רק סגנון גימור שטחי ורדוד, רק כר פורה לאמנים "רציניים" יותר, כדי שיהפכו את הסגנון השטחי והרדוד לאמירה אמנותית לגיטימית ורב משמעית.

שוב אומרים לנו שקומיקס הוא ילדותי, שטוח, מתוק וצבעוני. שוב הקומיקס זה רק דמויות חמודות ומסחריות לילדים בלבד, ושוב הקומיקס זה רק אמריקה והקפיטליזם, כאילו מעולם לא הגיעו לכאן מעבר לים קומיקס מצרפת, איטליה, בלגיה, יפן.

החלפתי דוא"לים עם גלית גאון, אוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון. היא כתבה שלדעתה ביקורת על תערוכה צריכה לבוא אחרי שרואים את התערוכה. אבל הביקורת שלי לא מתייחסת לאיכות העבודות, טובות או גרועות ככל שיהיו, רק לקונספט של התערוכה, כפי שהוא משתקף מהטקסט באתר המוזיאון ומהכתבות הרבות שהיו עליה בסופ"ש.

גלית גם הזמינה אותי לדיון שיתקיים ביום שישי ה-19 לדצמבר בהשתתפות יאיר גרבוז, רועי רוזן וטלי תמיר.

בד"כ אני שונא פלסף מהסוג הזה, אבל אולי יש פוטנציאל ללכת מכות מילוליות עם גרבוז. נראה אם יהיה לי כוח להטריח את עצמי לחולון ביום שישי ב-12:00 לפנות בוקר.

צילום: נעה ז.

איזה פסטיבל מדהים היה האינדינגב הזה!!!

יומיים של שכרון חושים. שתי במות מוזיקה אלטרנטיבית מעולה מעשרות הרכבים. מדבר. בחורות בבגדים קיציים מאוד. ללא חסויות ענק של תאגידי משקאות או סרטן לאוזן, או לריאות.

צילום: אסף אנטמן

מארגני הפסטיבל לא צפו את ההתנפלות השנה, לאחר ההצלחה של השנה שעברה כל מי שהיה חזר בעיניים בורקות ואמר לכל החברים שלו שבפעם הבאה שלא יעזו לא לבוא. אז הם באו.

ב-10:36 עלתה הודעה באתר אינדינגב שאפשר לבוא, יש עדיין כרטיסים.

ב-12:48 עלתה הודעה שמכריזה שאזלו כל הכרטיסים.

"לצערנו אזלו כל הכרטיסים לפסטיבל, תודה וסליחה" צילום: נעה ז.

הדיווחים דיברו על למעלה מאלף איש שהגיעו אך נותרו בחוץ ללא כרטיסים. חלק מהם נשארו בכל זאת ונהנו מהופעות הבמה האקוסטית שניצבה למרבה השמחה מחוץ לגדר הפסטיבל!

בסביבות שתיים בצהריי יום שישי אספה אותי אסנת, נוהגת בבסטרבותמוביל ומנווטת חבורה עליזה של משוררים וקומיקסאי למחוזות עלומים בנגב.

מכרנו מלא ספרי קומיקס ושירה ואמנות בדוכן בסטרבות, צ'יקי אסנת ומתי הקריאו שירים בבמה האקוסטית, חלקם בליווי היומן ביטבוקס מצויין של איזה שחור שהזדהה כ"קינג" וגם הופיע עם להקת MEWE. לידנו נפרשו ארגזי הספרים של חנות "עשן הזמן" מבאר-שבע, ששמה נלחש בהערצה ושמעה הגיע למרחקים.

עוד נקודה כאובה, מלבד כשלי תחזית כמות הקהל, הייתה מחירה היקר של הבירה: 17 ₪! בחוצמיזה זה היה 10! מצד שני הבר הפתיע במיני צנוניות חמודות וטעימות שהוגשו חינם על הבר.

אז מה רציתי להגיד? אה, כן.

כבר לפני שנה העלה רותם את הרעיון המוצלח של לעשות מסע גרפיטי ופשוט להוסיף גלעד לפני כל הגרפיטי של כהנא צדק. מה התעצב על ליבו לגלות שבינתיים עוד מישהו חשב על ההברקה, שהופיעה על חולצות בדוכן החולצות. רותם גם הופיע עם דרבוקאית על הבמה האקוסטית.

בקיצור, אז גלעד כהנא הוא מלך המשיח.

הוא נביא. הוא ענק.

צילום: אסף אנטמן

ג'ירפולוגים רציניים ממני טענו שהוא לא היה במיטבו, אולי מחמת צינון, אבל אני לא חשתי בזה, אני לא הולך לכל הופעה של הג'ירפות, אבל נראה לי שאולי אני אתחיל. הוא פשוט תותח.

היו עוד כמה הופעות שנהניתי בהן, אבל באמת אין על כהנא.

נ.ב. רות דולורס - את לא שרה, את גועה בבכי. עמותת נפגעי רות דולורס (עמותה לא רשומה) קוראת לרות דולורס ללמוד לשיר או להפסיק לבכות.

צילום: נעה ז.

שיחות ששמעתי התחלקו לשניים: אלה האופטימים, שדיברו על איך אפשר לעשות את הפסטיבל אפילו עוד יותר טוב בשנה הבאה, ורובם גם דיברו על להגדיל אותו ולהאריך אותו, ואלה הפסימיים, שאמרו: שמע, הפסטיבל הזה הוא מדהים, הוא הצלחת ענק, אבל זה אומר שהוא ילך ויגדל, וזה כבר לא יהיה אותו דבר כמו בהתחלה. אתה תראה איך הוא יהפוך למפלצת מסחרית תוך חמש שנים. ולהם אני אומר: וואללה, תנו לי חמש שנים כאלה ואני בהחלט בסבבה עם זה.

מאז ערד ועד חוצמיזה לא היה כאינדינגב. העובדה שהוא מתרחש בסוף אוקטובר אומרת שלא חם מידי, ומצד שני בלילה לא קר מידי. ישנתי בשק"ש (מושאל מרותם, שוב תודה. מעין תחזירי לי את האוהל! ואת השק"ש!) בלי אוהל, באמצע שדה טרשים, וישנתי ממש טוב.

צילום: נעה ז.