להחרים את מי שמסיט לשמאל בעזרת חתולים!!!1

בכל מקרה, הנה כמה מהטובים, ולבסוף התרומה שלי למפעל הלולציוני.

מאת מירי כהן.

מאת אור ברקת.

מאת אביב אברמוביץ'.

מאת דפנה לוי.

וזה שלי.

נסו גם אתם! זה קל וכיף.

הרבה אנשים שמכירים אותי מהרשת ואז פוגשים אותי בחי אומרים לי שהם מופתעים מכמה שבחי אני הרבה יותר נחמד מברשת. בבלוג אני דווקא משתדל להיות יחסית נחמד, אבל נראה שבטוויטר ופייסבוק אני מתיר כמה רסנים. לפעמים אני מרגיש שאני מתנהג ברשת כמו שנהגתי לנהוג: מוציא את כל האגרסיות הצבורות (על רישיון הנהיגה שלי וויתרתי לפני כמה שנים, כשהחלטתי שזה יהיה הרבה יותר בטוח בשבילי ובשביל שאר האנשים).

מצד שני הרבה ויכוחים פוליטיים שלי ברשת מסתיימים באופן תרבותי בהסכמה שלא להסכים, או אפילו בהצעה להמשיך את הדיון על קפה, אז אולי זה תלוי במצברוח.

יורד לחוף

היום הלכנו לחוף הים כדי לחגוג עם בנות התשחורת את סיום החופש הגדול – ממחר הן שוב יהיו אסורות בין כתלי מוסדות ה"חינוך" שלהן בשעות החמות, ואת עינינו נוכל לשזוף רק באחיותיהן הגדולות או בצרפתיות צלויות.

אני חוזר שוב על המלצתי הקבועה: לכו לים, זה כיף ומגניב.

לא כדאי ללכת בשבת או בראשון, כי אז הים מפוצץ ובראשון עדיין מלוכלך מהסופ"ש, אבל מומלץ ללכת גם אם אתם מסיימים לעבוד רק בשבע בערב – עדיין יש אור עד שמונה ובכלל המים עדיין מספיק חמים גם בשביל שחייה לילית.

פסטיבל הקומיקס

השנה קרה דבר מוזר – לראשונה מזה שנים רבות לא פתחתי דוכן בפסטיבל הקומיקס בת”א.

בהתחלה תכננתי לפתוח, אבל כמה חברה נזכרו ברגע האחרון, הרבה אחרי שההרשמה נסגרה שהם רוצים בכל זאת דוכן, ובלי צער רב וויתרתי על הדוכן שלי לטובתם. כבר בשנה שעברה הרגשתי מוזר שאין לי קומיקס חדש למכור, ורבים מבאי הפסטיבל כבר מכירים את הסחורה שלי.

בדיעבד אני מצטער שוויתרתי. אני נהנה למכור, והשנה בפסטיבל הייתי קצת מחוץ לכל הכיף הזה.

בכל מקרה יקיר הפסטיבל שלי היה השנה עידו הירשברג, ובגזרת המיינסטרים הפתיעו עין שעורה החדשים לטובה באיכות הציור והסטוריטלינג.

לירידים מחוץ לתל אביב אני ממשיך להגיע, כי שם יש אחוז גבוה של קהל חדש שלא מכיר אותי. הנה יש אחד בירושלים ביום חמישי, עט לשינוי, ואני אהיה שם כמו גם עדי ושחר וגם מירב שאול ונוגה רויך.

אה, ועוד משהו על פסטיבל הקומיקס – אם אתם אמני קומיקס, אנימציה או סתם מבקרים, ויש לכם משוב על הפסטיבל, אתם יכולים לשלוח לי מייל ואעביר את הדברים הלאה. בדרך כלל כל הביקורת והצעות הייעול מגיעות מאוחר מידי, אבל אם יגיעו עכשיו זה לא מאוחר מידי כדי לנסות לשפר בשנה הבאה.

לי אישית אין הרבה כוח לשנות סדרי עולם בהנהלת הפסטיבל, אבל אני יכול לפחות לנסות.

נ.ב. אני כבר בערך שלושה חודשים צמחוני!

היה קל באופן מפתיע.

בשר לא חסר לי בכלל.

בינתיים אני רק מתחיל – אני עדיין אוכל גבינות למשל.

השבוע הכנתי שוב את מנת הבית, פיצה סלמון עם רכיבי הפתעה שהמוזמנים צריכים לנחש.

בהתחלה התכוונתי לחטוא ולהכין אותה כמו פעם עם סלמון מעושן אמיתי, אבל אז נזכרתי לשאול את המוזמנת אם יש משהו שהיא לא אוכלת, והתשובה הייתה: כל מה שבא מהים. אז נדרשתי לפתרון יצירתי, ומכיוון שאני צמחוני, החלטתי לנסות טופו מעושן.

הפתעת השנה! זה ממש טעים. תחליף מצויין לכל סוגי הנקניקים והבשרים הקרים והמעושנים. זה נורא יקר, פי שלוש או יותר מסתם טופו, אבל איזה יופי – חבר מפייסבוק תרם מתכון לטופו מעושן שעושים לבד ויוצא אחלה:

מתכון: טופו מעושן ביתי

חותכים קוביית טופו לפרוסות דקות, ומשרים אותן במרינדה של קצת רוטב סויה, מעט שמן, והרבה רוטב ברביקיו בטעם מעושן. אחרי כמה שעות מעבירים לתבנית עם נייר אפייה ואופים 10 דקות בחום בינוני. הופכים את הפרוסות ואופים עוד 5-10 דקות. אוכלים חם או קר.

אני ממליץ להוסיף גם תיבול של אורגנו וצ'ילי גרוס.

הנושא הזה של צילומי הפרצוף בפייסבוק ובכל שאר אתרי הרשת הוא נושא שמאוד מטריד אותי - מטריד אותי עד כמה אנשים מתפשרים על תמונות שלא מייצגות אותם טוב. אז הפעם הנה פוסט מצ'וכלל הכולל פירושים, טיפים, עצות - ובסוף את הפתרון הסופי.

הפוסט נכתב בעיקר בכיוון של הרשת כשטח מרעה או ציד לדייטים, אבל אני חושב שיש בו תובנות שיכולות להשכיל כל מי שחושב ששיווק עצמי זה לא חטא בל יעבור. הוא פונה בחלקו בלשון נקבה (כי כרגיל, ככה אני מעדיף לדמיין את הקהל שלי), אבל נכון באותה מידה גם לזכרים.

רוב הבחורות נראות הרבה יותר טוב ממה שהן חושבות, אבל זה שהן חושבות שהן מכוערות רק גורם להן להציג את עצמן כמכוערות, ואנשים נוטים להאמין לאיך שאת מציגה את עצמך.

א. מילון מהיר: איך בחורים קוראים את תמונת הפרופיל שלך

תמונה חשוכה מדי - אני חושבת שאני מכוערת.

צילום מרחוק - אני חושבת שאני לא יפה בפנים.

רואים רק חלק קטן מהפנים - אני חושבת שאני מכוערת, או מיוחג'ת.

משקפי שמש וכובע - אני חוששת שאני מכוערת.

כל צילום שבו לא רואים את הפנים והעיניים בבירור - אני חושבת שאני לא מושכת מבחינה חזותית.

ציצים - אני לא בטוחה אם יש לי פרצוף יפה, אבל מה שבטוח זה שיש לי חזה לפצות על זה.

ביקיני או כל עירום חלקי אחר - לא רואים לי את הפנים בבירור, אבל השאר עושה את העבודה.

אני וחברה צוחקות - אני הפחות יפה, אם לא הבנת.

אני עם ילדים - פשוט תתרחק ממני אם אתה יודע מה טוב בשבילך.

אני עם בחור (וזה לא משנה אם למעשה הוא לא בעלחבר לשעבר אלא סתם אחיך הקטן) -  יש לי עניינים לא סגורים, לטובתך תתרחק.

אני בצילום מהטלפון הנייד - אני חושבת שאם אהיה מאוד מפוקסלת ומטושטשת וברזולוציה נמוכה לא יראו שאני כונפה.

או אם לסכם

למה עדיף להציג תמונה שבה רואים את מלוא הפנים שלך

א. את נראית יותר טוב ממה שאת חושבת

ב. תמונת פנים ברורה נראית טוב יותר מתמונה לא ברורה

ג. תמונת פנים ברורה משדרת שאת חושבת שאת נראית מינימום בסדר, ואם את חושבת ככה אני עשוי להאמין לך

ד. צילום לא ברור לא יעורר את סקרנותי ברוב המקרים (אלא אם כן את כותבת ממש טוב) - אני פשוט אעבור לבחורה הבאה.

ה. אם הפרצוף תופס פחות משני שליש מהתמונה, הוא כנראה קטן מידי.

טיפים לאיזה תמונה כן כדאי להעלות

1. תראו את העיניים.

2. תראו את העיניים. שתיהן.

3. תראו שמחים.

4. תראו את מלוא הפנים.

5. תעלו תמונה בקלוז-אפ לפנים.

6. אבל אל תשקרו. אל תעלו תמונה שבה אתם נראים נהדר אבל לא דומים לעצמכם בגרוש. אם חברות לא מזהות אתכן בתמונה, היא קצת מוגזמת.

לא פחות נפוצה היא הסברה שיש אנשים שמצטלמים טוב ויש אנשים שמצטלמים רע וזאת גזירת גורל בלתי ניתנת לשינוי. זה פשוט לא נכון.

איך הופכים מלא פוטוגניים לכן פוטוגניים

בגיל לא זוכר איזה קראתי את העיבוד לספר של התסריט של איש הגשם, זה עם טום קרוז ודסטין הופמן. שם מסופר איך לדמות שמגלם טום קרוז, דמותו של הנוכל השרמנטי החלקלק, יש ארסנל מוכן של חיוכים שהוא שולף מהשרוול למקרה הצורך: יש לו גם מספרים בשבילם.

הרעיון הזה היה עבורי סוג של התגלות. הרעיון שהפנים הם כמו מסכה, שאפשר לעצב כרצונך ולהשתמש בה לתועלתך האישית.

לקחתי את זה ברצינות, וזה מה שעשיתי:

כל מה שצריך לעשות זה לעמוד מול המראה, למצוא פרצוף שמרוצים ממנו, ולהתאמן עליו עד למצב שבו אפשר פשוט לשלוף אותו מהזיכרון כשרואים מצלמה.

זה הרבה יותר קל ממה שזה נשמע. זה דורש מעט מאוד משמעת עצמית, זה הרבה יותר קל מלעשות דיאטה או להפסיק לעשן. פשוט כמו נאור ציון, או מעתיקו רוברט דה-נירו, בכל פעם שרואים מראה לשלוף מהשרוול את חיוך מספר 1.

המתקדמים יפתחו ארסנל של פרצופים לשימוש לפי הצורך: שמח, סקסי, מהורהר וכו'.

אני כבר רואה אתכם קופצים עם כל ה-"זה מלאכותי", "זה שקרי", "קל מאוד לעלות על חוסר אמינות" וכו'.

אז א', זה בסך הכל כלי עזר, וב', זה רק לצורכי צילום. הרבה יותר קשה לזייף פרצופים בלייב, הרבה יותר קל לזייף פרצופים למצלמה.

צילומי אופנה באלפי שקלים - לא התשובה!

יש מי שהולכות לצלם מקצועי ומוציאות אלפי שקלים על סט צילומים עם תאורה, מאפרת וכל הטררם.

זה לא בהכרח ייתן לכם תוצאה טובה!

הנה תראו איך זרוב הפכה בצילומי היח"צ של מחוברות מכוסית על בת 20 למורה בת 42 עם יותר מידי איפור ושיער נפוח אך מאפיר.

בכלל אני לא חובב איפור וצילומי אולפן. אני מצביע בעד אור שמש ועור נמש. אני מצביע בעד חבר או חברה עם מצלמה סבירה ומינימום חוש אסתטי.

אבל לא לכולנו יש חבר צלמן עם מצלמה טובה, רצון ויכולת.

מכיוון שהנושא באמת מטריד אותי, כי בסופו של דבר אני זה שצריך לחזות בתאונות הויזואליות שמייצגות אתכם בעולם הוירטואלי, הגיתי סטארט אפ!

לי כן יש חבר צלם מקצועי, כן יש לו מצלמה טובה, וכן חוש אסתטי!

לפני איזה 5 שנים כשהקמנו את הוצאת דימונה לקחתי את ידידי מנדלסון, אז בוגר טרי של בצלאל, לדפוק לנו סט של צילומי יח"צ. מנדלסון בכלל התחיל במסלול פרסום אבל פרוייקט הגמר שלו היה פרוייקט צילום, שאף נרכש ע"י אספן האמנות הידוע דורון סבג! למרות זאת הוא נפל עמוק בפרסום, והעביר שלוש שנים שחורות מחייו כארט דיירקטור במשרדי פרסום.

לשמחת כולנו הוא הצליח להחלץ מגורל עצוב זה, השתקם ועלה שוב על דרך המלך - עכשיו הוא לומד קולנוע לתואר שני באונציברסיטת ת"א, ובקרוב יהפוך לקולנוען דגול וידוע. בדרך הוא כבר צילם סטילז בכמה פרוייקטים גבוהי פרופיל, מידועניות ארצנו ועד ספר שולחן קפה של צילומי בתי קפה מכל העולם!

התמונה שלי שמתנוססת פה למעלה מימין היא תמונה שמנדלסון צילם מהסשן ההוא, והיא משמשת אותי בהצלחה מאז בכל ייצוגי הרשת שלי כמעט (אם לוחצים על המילה תמונה שם למעלה מקבלים את התמונה יותר בגדול). מצאתי שהיא מאוד יעילה בפעילותי ברשת. בכל פעם שהחלפתי אותה בפייסבוק, ככה כדי לרענן, תמיד נמצאה איזה בחורה נחמדה שלחשה לי שלטובת המשך שגשוג חיי המין שלי כדאי לי לחזור לזאת.

ואם לי זה עבד, למה שזה לא יעבוד גם לכן-ם?

הפתרון הסופי: הצלמנדלסון יעשה לך צילום פורטרשת במחיר תספורת לא כולל פן

אז הצגתי בפני מנדלסון את הרעיון ונראה לי ששברתי אותו. הוא הסכים להרתם לטובת העם והאומה, ולעזור לכן ולכם לשדרג את ייצוגכם גם אם אתם לא אלון קסטיאל, בייחוד בימים קשים אלה וכו'.

הרעיון:

1. המנדלסון נפגש אתך בביתך או בשדרה או בכל לוקיישן עליו תסכמו מבעוד מועד (מחוץ לת"א - בתוספת תשלום).

2. מ. מקריב שעה וחצי מחייו לצלם אותך מכל זווית אפשרית במקום לראות באותו הזמן סרט איראני משובח, החיוני להתפתחותו כקולנוען.

3. מייד בתום הסשן הסוער אתם מתיישבים לקפה, מנדלסון מעלה מייד את התמונות למק בוק (פרו!) שלו ואתם עוברים עליהן ובוחרים יחד את הטובה ביותר. מ. יכול לסייע בהצגת חוות דעת בלתי משוחדת כי הוא גם גבר מסוקס, גם בחור רגיש מאין כמוהו (בעיקר לעצמו) וגם בעל עין של צלם מקצועי ובקרוב גם במאי קולנוע מצליח!

4. בעבור התענוג את מעבירה למ. 148.56 ₪ בלבד, שזה בערך מה שאת משאירה אצל הספר פעם בשבוע, או בערך מה שאתה משאיר ביום חמישי בבר השכונתי.

5. את-ה מקבלת לשימושך הבלתי מוגבל תמונות טובות שלך שהן גם באיכות הדפסה.

  השירות ניתן לכולם ללא הבדלי צבע, גזע, גיל מין או מגדר.

את מנדלסון אפשר להשיג בפייסבוק שלו.

 זה מנדלסון: בתמונה אפשר לראות איזה עין חדה של צלם צמרת יש לו.

איך אני בשבילכן-ם?

נ.ב. אני מבקש להרגיע את כל מי שנחרד מהפוסט הקודם, אין לי תוכניות למות בעתיד הקרוב.

נ.ב. 2 איירתי את השער של מוסף הארץ השבוע.

אני מגדיר את עצמי כמאייר, אבל אני מאייר רק במשרה חלקית.

אני מגדיר את עצמי כמוציא לאור, אבל גם זאת רק משרה מאוד חלקית.

ואני גם בלוגר במשרה חלקית, ומפיק וארט-דיירקטור במשרה חלקית, ו, הממ, מה עוד?

אומרים שלנשים יש יכולות עיבוד מקבילי טובות משל הגברים.

אבל אני לא אישה!

איך אני אמור להתמודד עם שצף הפרוייקטים שאני מטיל את עצמי אליהם בכזאת קלות בכל פעם מחדש? (כן, אני יודע, אלכוהול הוא לא התשובה הנכונה גם לשאלה הזאת).

לפני כמה חודשים הייתי אצל עדי, שחר ועמיר. זה היה כשהתחיל פייסבוק, אולי כבר סיפרתי לכם, אנ'לא זוכר. הסברתי שאני מתעלם מכל הערפדים והשטויות, כי פייסבוק הוא בשבילי (גם) כלי עבודה, כי חלק מהעבודה שלי זה יח"צ, ונוח להפיץ שם מידע על אירועים וכו. עמיר אמר שלפחות פייסבוק מוציא ממני הצהרה כנה על מהות עסקיי.

אז כן, בין השאר אני גם איש שיווק ויחסי ציבור. ממש לא מקצועי ודי עצלן, אבל מדי פעם נופלים לידיי כאלה תפוחי אדמה לוהטים שממש לא צריך להתאמץ כדי להצליח איתם.

מעניין באמת אם מזמינים ספין דוקטורים להרצות במסלול פרסום של המחלקה לתקשורת חזותית. אני חושב שכן, נכון מנדלסון?

איזה רני רהב כזה, או אייל ארד.

עם כל שנאתנו לאלה, מדובר בשניים מהאנשים שיש להם כנראה הבנה אינטואיטיבית טובה מאשר לרובנו את העולם שבו אנחנו חיים, עולם המדיה התקשורתית (+הגמישות המוסרית המאפשרת להם להשכיר את שירותיהם המצוינים לכל המרבה במחיר).

העולם שלנו הוא מגרש המשחקים שלהם (שהרי לעולם הווירטואלי שליטה גוברת והולכת על העולם הממשי), וכדי להתמודד איתם, אפשר לטעון, צריך ללמוד את חוקי המשחק של מגרש המשחקים שלהם.

מצד שני...

תראו את האנרכיסטים.

הם מכירים בכוחה של המדיה, ובכל פעולה מאויישים תפקידי צלם הסטילז, צלם הווידאו ותורן התקשורת שמעביר את החומר לחדרי החדשות ולסוכנויות הידיעות ותורן לאינטרנט וליוטיוב.

אבל הם מתעקשים שהבסיס לכל הודעה לעיתונות תהיה פעולה בעולם הממשי - הפגנה, עזרה חקלאית, או סתם הפגנה סמלית כמו צביעת המזרקות באדום.

הם עדיין זקוקים לאותה מציאות פיסית, ביולוגית, מיוזעת ודומעת מגז מדמיע כדי להצדיק את הנוכחות הוירטואלית שלהם!

איזה אנכרוניסטיים!

הוספתי ברשימת הכלים והעזרים מצד שמאל לינק לטיפים קצרים לאיך להתכונן לראיון בערוצי המדיה השונים: עיתונות, רדיו, טלוויזיה.

ויש גם לינק ללוח הדרושים של אתר מפיק, למקצועות ההפקה, הבמה והיח"צ. יש גם פורום יח"צ משעשע לפרקים בתפוז. זה בערך כמו פורום קומיקס רק שאני עוד לא מזהה מי שם זה הוברט ומי זה מולי.

ואם כל זה לא מספיק, אז עכשיו התעטשתי ועפה לי הסוכרייה מהפה ותנפצה על כל הרצפה, ועכשיו יהיה דביק שם ואולי גם יבואו נמלים.

נו טוב, אני אלך להכין קפה.

בוקר טוב לכל המאזינים, וכל המתעמלים - הכונו!

ידידה לינקקה לקומיקס שבועי חדש שלא פלא שפספסתי - הוא מופיע בוואללה אופנה:

"תל אביבית אמיתית" מאת ענת עינהר, מצחיק ושנון, למרות שחלק מהמצבים כבר נטחנו לא מעט.

***

ניסיתי את שיעורי הערבית שמוצעים במחיר מצחיק של 450 ₪ ל-12 מפגשים (כשלושה חודשים!) בגדה השמאלית.

זה ערבית מדוברת, ללא לימוד הכתב. אבל זה היה בקצב הרבה יותר מידי מהיר בשבילי, בייחוד ביום שישי בשתיים עשרה בבוקר.

***

עשיתי טחינה ירוקה רגילה (עם לימון, שום, פטרוזיליה, מלח, פפריקה, כמון, זרעי כוסברא טחונים וכו) (מטחינה אורגאנית של הרדוף. אתם חושבים שזה אברי רן גידל אותה?) והשותפה שלי תלתה כביסה. היא אמרה שאכלה באיזה קפה טחינה ממש טעימה, לא יודעת מה שמו בה, אולי דבש. אמרתי יאללה. ועוד אני יש לי דבש מכוורות שניאורסון בכפר-חב"ד, שופרא דשופרא קדוש קדוש קדוש מסבתא שלי. ואז נזכרתי בסיפור על קורט וונגוט והמתכון המשפחתי שהיה לו עוד מגרמניה, של בירה שמוסיפים לה קצת קפה, ואיך זה נהיה בירה על שמו באיזה מבשלת בוטיק באינדיאנאפוליס או איפה שזה לא היה. אז הוספתי גם כמה גרגרי קפה.

טחנתי הכל ביחד ויצא פיצוץ!

טחינה ירוקה רגילה חמצמצה מרירה חריפה (בגלל השום) אבל עם סיומת עמוקה, ארוכה המהדהדת ניחוחות אדמה וטעמי אגוזים, שוקולד ועשרים צרעות עצבניות שעוקצות לכם את כל הלשון ואת כל החיך מבפנים ואתם לא יכולים ללעוס חודשיים.

***

הבה ונראה, מה עוד על שולחני הבוקר?

קיבלתי מייל שטוען שתמיד אפשר לחייג 112 למשטרה מהסלולארי גם אם הוא נעול. ניסיתי, לא עבד.

בהעיר השבוע מתפרסמת כתבת תשובה לבריטית הפיק-אפית מהשבוע שעבר, של פולניה שמצאה פה אהבה ומתחילה ללמוד עברית, כתבה שהיא כולה שיר הלל אחד גדול לתל-אביב. יחי. ובמוסף כותב ניר בכר על פולין. המתקפה הפולנית מעצימה.

***

"זה התחיל בכראמה", תום שגב מקביל בין העבר להווה, על ישראל שלא לומדת מטעויות הכוללות הרג מאסיבי של אזרחים.

ולווט דיווחה שאפעס עובר ממוסף הארץ לשבעה ימים. בעסה, דווקא כשנהיה מוצלח.

אה, פתחנו גם אירוע בפייסבוק לתערוכה בלונדון, למי שהיה מודאג. בינתיים כבר נרשמו כמגיעות בטוח מלא צעירות-רוסיות-יהודיות-לונדוניות, כך שאני לא מודאג.

***

והרי לידיעה שהגיעה זה עתה:

הוצאת "מצריים" מוציאה מהדורה חדשה, החמישית(!), להגדה של אנגלמאיר!!!

כמו שאתם יכולים לראות לעיל יש לה ואריאנט קאבר! ובעברית, יש גרסא חדשה לשער הספר.

הגרסא החדשה אכן הרבה יותר אביבית וחמימה, ואנגלמאיר הסגיר בשיחה פרטית שלדעתו הדפוס בחדשה הרבה יותר טוב, ולכן כל חובב אמגלמאיר אמיתי (זאת כבר תוספת שלי) צריך לקחת מייד את ההגדה הישנה ולשרוף אותה בחצר האחורית, ואז לעוט על חנות הספרים\קומיקס העצמאית הסמוכה ולקנות הגדות חדשות לו ולבני משפחתו.

***

וכמעט שכחתי:

כך מסיימת היום אילנה זפרן את טורה השבועי, "רשומון", שמתפרסם ב"עכבר העיר":