בשתי מילים: היה כייייייייייייייף!
ביותר מילים:
הייתי כבר כמה פעמים באינדינגב, פעם ראשונה שלי ביערות מנשה. לא יודע
איך, לא יצא לי קודם. אין טעם להמנע מהשוואות, אז לא אמנע.
1. ליינאפ
לאינדינגב ליינאפ נוצץ יותר, עדכני יותר, מגוון יותר, ניסיוני יותר.
ליערות מנשה ליינאפ מעט מיינסטרימי יותר, יותר מתאים למשפחות ולתושבי
הפריפריה וטיפה פחות לחובבי מוזיקה תל אביביים ו\או מעודכנים. ולמרות זאת, כמי שמשייך את עצמו לזן האחרון, לא היה לי משעמם בכלל ונהניתי לגלות מלא הרכבים מעולים שלא שמעתי עליהם מעולם קודם לכן, וגם כמה כוכבי אינדי מוכרים ותמיד מעולים (מאלוקס, עמי שלו, חגי פרשטמן ושות').
בהתחלה היה מוזר שאנחנו לא מוקפים בקהל המוכר מהופעות תל אביב, בהמשך זה דווקא היה מרענן שזה פסטיבל באווירה קצת שונה ובלי אוברדוז של היפסטרים מעקמי אפים. מצד שלישי יש גם קיבוצניקים מתלהבים מעצמם ומעצבנים אז זה מתאזן.
מצד אחד, היה מעט מבאס שהמופע המרכזי של יום שישי בערב היה הקספרים, עם
שירים בני 20. מצד שני, כמי שהיה בן 17 כשהשירים האלה יצאו, יש לי פינה חמה מאוד
בלב בשבילם, ורקדתי ונהניתי ושרתי את כל השירים. וכשהיה שלמה גרוניך פשוט הלכנו
לבמה אחרת. לא שיש לי משהו נגדו, הוא מוזיקאי ענק, אבל אני לא מגיע לפסטיבל בשביל הופעה שלו.
בעיה אחת מרכזית עם הליינאפ של יערות הכרמל השנה הייתה ריבוי של הרכבי
פיוז'ן-מוזיקה ערבית: ערבית עם אלקטרוני, ערבית עם Fאנק,
ערבית עם סול, ערבית עם ביג באנד, ערבית עם כלייזמר, ערבית עם כל דבר. הרבה מהרכבי הז'אנר היו מעולים (Cut & Bass, רמזיילך למשל), אבל לראות כמה כאלה ברצף זה כבר נהיה משעמם.
ובאותו עניין, חסר בידול ז'אנרי בין הבמות.
2. סאונד
ועוד יתרון ענק של יערות מנשה: סאונד מעולה בכל הבמות. וזה הכי לא
מובן מאליו. אני לא זוכר מתי הייתי בפסטיבל חוץ שהציג כזה סאונד נקי ומאוזן בכל
הבמות, כמעט בלי גליצ'ים, לפחות בהופעות שאני הייתי בהן. באינדינגב, בהשוואה,
במקרה הטוב מצליחים להגיע לסאונד סביר באמצע ההופעה. במקרים אחרים הסאונד נשאר גרוע לכל אורכה. אני לא זוכר איזה חברה עשתה את הסאונד השנה, אבל צריך לברך אותם על הצלחה כבירה.
3. מיקום, אקלים ואווירה
איזה כיף, פסטיבל שכולו מתחת לעצים! גם הבמות, גם הדוכנים, גם מתחם
האוהלים – הכל בצל! איזו הקלה! וזה גם על הר – אז במאי עוד יש בריזה חזקה, קרירה
ונעימה רוב שעות היום, גם כשחם. עדיין היה חם, אבל לגמרי נסבל. מצד שני, זה קצת
משאיר אותך סחי, ואין את תחושת הניתוק המוחלט והטריפ של שלושה ימים שיוצר החום
המצמית של המדבר.
יתרון נוסף: מאחורי מתחם האוהלים נהנינו מנוף עמק יזרעאל, הגלבוע,
עפולה ונצרת. בונוס חזק. יש שם גם איזה מצפה\אנדרטה.
4. דוכנים
כאחד שבדרך כלל פותח באסטה של חומרים מודפסים, התבעסתי שלא הייתה
כזאת, למרות שאפשר להאשים גם את עצמי.
דוכני האוכל, לעומת זאת, היו גם היו, והיו
מבאסים תחת. ברבים מהם נמכר אוכל לא טעים במחיר לא נמוך, ובחלקם נמכרו תבשילים ממש
מקולקלים. מזל שהבאנו אוכל מהבית. גם חצי גולדסטאר ב-25 ₪ זה לא מעט, ועוד יותר
מעצבן שבאמצע יום שבת נגמרו או "נגמרו" כוסות החצי ומכרו רק שלישים
ב-20.
5. ארגון ותשתיות
מילה טובה: השירותים הכימיים אמנם היו מסריחים כרגיל, אבל נוקו בתדירות
גבוהה וב-90% מהזמן היו בהם גלילי נייר טואלט. זה לא מובן מאליו וזה חשוב. היו
שירותים וברזיות גם במתחם האוהלים וגם במתחם ההופעות, כל הכבוד.
מילה פחות טובה: המיניבוסים שקישרו בין מתחם החניה לפסטיבל היו מבאסים.
אנחנו עוד היינו יחסית ספרטאנים עם 2-3 תיקים לאדם, אבל משפחות עם ילדים נדרשו
לעשות סיבובי ציוד רבים והיה להם מתיש. כמו כן, היה צפוף מידי במיניבוסים עם כל
הציוד, אולי בשנה הבאה אפשר להוסיף לכל מיניבוס איזה עגלה עבור הציוד.
הבמות מוקמו באמפיתיאטרונים טבעיים עם מדרון מוצלח כך שיכולת גם לשבת
רחוק ועדיין לראות את הבמה, אבל ארמגדון ושורש היו בכל זאת מעט קרובות מדי, בדרך
כלל לרעת המופיעים בארמגדון.
6. ההופעות שאהבתי
ואחרי כל המסביב, הנה מה שאני זוכר שאהבתי, לפי סדר ההופעות (הגענו רק
בסביבות 21:30 בחמישי):
חמישי:
מגאסון -
שילובים של פרוג רוק, מטאל ועוד סגנונות, נשמע משעמם על הנייר אבל היו טובים מאוד.
Cut & Bass – אחת ההופעות החזקות בפסטיבל. שילוב של כלים חיים ואלקטרוניקה, מוזיקה
ערבית, פסיכדליה, פוסט-רוק, דאבסטפ וגרוב. בכמה מהשירים הופיעה איתם זמרת אדירה, קמילה מאזרבייג'ן, חיית במה
מדהימה.
שישי:
הוטל חליג'י – עוד הרכב רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון בחרייני-אפריקאי,
שהיו טובים ומקפיצים אבל אנ'לא זוכר פרטים...
בינת אל-Fאנק – עוד הרכב רוק-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון Fאנק-תימני,
גם הם עם זמרת, תימניה מעולה וסקציית כלי נשיפה מקפיצה.
אחד שחור חזק – לא הופעת
מוזיקה, אלא דווקא הצגה! הרכב תיאטרון של פליטים מסודאן ואריתריאה, וגם אחד אשכנזי
שמשחק פליט שחור בהיפוך תפקידים משעשע, אולי כי את אחד השחקנים המקוריים השר גזעון
פלוגות הסער ימ"ש זרק לכלא. הצגה בסיסית, פשוטה, ישירה, מצחיקה-עצובה ומרגשת.
חבל שלא כל אזרחי ישראל ראו אותה.
אנסמבל חביבתי - עוד הרכב
רוק-ג'אז-אלקטרו-אוריינטלי, הפעם בכיוון מוזיקה ערבית קלאסית בעיבודים מודרניים
והשפעות בלקניות.
UBK של אורי כנרות – עוד הרכב רוק-Fאנק-אלקטרו
סימפולים-אוריינטלי. חזק, אבל פחות, משום מה. אולי כי החומרים מוכרים, אולי סתם כי
כבר היינו ברוויה קשה מהז'אנר בשלב הזה.
מופע הארנבות של ד"ר קספר – ראו לעיל. כמובן שלא נשארנו לשעמום
של להקת המיינסטרים רוק מרסדס בנד והסולן עם ההגשה הכי מפגרת ברוק הישראלי.
Electric Zoo - אחת ההופעות החזקות. רוק אנרגטי עם קצת ניחוח סבנטיז.
DRUM & DIDG - יושב לו בחור אחד בשם יוגב חרובי במרכז
הבמה עם מערכת תופים מורחבת וסט של שלושה דיג'ים, ומרים הופעה כאילו היו חמישה
אנשים על הבמה. סוחף ורקיד כמו דראם אנד בייס, שורשי עם טעמי אדמה מובהקים
מהדיג'ים. חזק מאוד.
שבת:
The Betty Bears – לא אוריינטליסטי!
ניו-אורלינז סווינג, דיקסילנד וגרוב אמריקאי, רטרואי וסבבה.
עמי שלו והפרטיזנים עם חגי פרשטמן – החיה הרעה של ההופעות החיות מהמונוטוניקס עם הרכב
חדש והפעם עם טקסטים בכיוון אנטי ציוני מובהק! כרגיל מופיע בתוך הקהל, הוא שיחק פארודיה על מתנחל יהודו-אמריקאי פסיכוטי, מדבר ושר כמו אורי זוהר לפני ואחרי
המהפך, ועושה בלאגן. חגיגה ותענוג.
MALOX
– טוב, הם כבר מוכרים כהרכב ענק, למרות שהם שני אנשים בלבד על הבמה.
איל תלמודי רוקר על על הסקס, רוי חן מתופף חזק. רקיד, סוחף, עוצמתי, עמוק, רב רבדי
ואינסוף השפעות ורפרורים. מעולה.
ולסיום:
רמזיילך - אמיר, הטרמפ שלנו, חזר ואמר שהוא ראה אותם בשנה שעברה, ואין שום סיכוי
שהוא עוזב לפני ההופעה הסוגרת. ואני מודה לו על כך מאוד. כלייזמר-Pאנק אדיר, עם זמר לבנבן לבוש בשורטס
ושלייקס, שגם שר ביידיש וגם קורע את הקלרינט. אנרגיות בטונות, הומור בריא, זינוקים
לקהל, שי צברי כאמן אורח, דרך מעולה לסגור פסטיבל.
בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל מצאתי רשימת רשמים של
אחד עמי פרידמן בטמקא. היה משעשע להשוות: לא ראיתי את רוב ההופעות שהוא סיקר,
שפשוט לא עניינו אותי.
ותודה למאיה אהובתי על הכל.