סלווין פישוף פיטשון

טוב, זאת רשומה קצת מבולגנת, מקווה שלא תהיה לכם בעיה לעקוב:

יש את הקטע הזה באתר ישראבלוג (האתר המארח שלי), "הנושא החם".

יעני מגדירים כל יום-יומיים "נושא חם", ואם כתבת פוסט בנושא החם (וסימנת וי בבוקסה המתאימה בעת פרסום הפוסט {"רשומה" בעברית, אגב}), ילנקקו אליך מהרשימה בדף הראשי של ישרא, מה שאומר חשיפה מוגברת וכו'.

לעתים אני מגלה אחרי שכתבתי פוסט, שהנושא מתאים דווקא לנושא החם, ואז אני מסמן בבוקסה המתאימה, אבל אני נמנע מלכתוב בכוונה פוסט שמתאים לנושא החם מראש.

למה? כי אז זה סתם יהיה צפוי ומשעמם.

אתם מבינים?

חשוב לי לכתוב על מה שאף אחד לא מדבר עליו, לא על מה שכולם מדברים עליו.

לא ממניעים נרקיסיסטיים (טוב, אולי קצת), אלא כדי להציף נושאים שלדעתי פשוט לא זוכים לחשיפה הראויה.

כבר לפני חודשים כתבתי פה על הפליטים בתל-אביב, ואז הייתי בין הבודדים.

לקח כמה חודשים עד שזה ייהפך לאופנתי.

ועכשיו זה הנושא החם.

אני את שלי בנושא כבר אמרתי מזמן, ונמאס לי להטיף בנושא הזה.

אני שמח שהפכו את זה לנושא החם, זה השלב שבו פקאצות בנות 12 דנות בנושא.

וגם זה חיובי! עדיף שידונו בזה מאשר ב, אה, תוכנית הטלוויזיה הלהיטית האחרונה.

"בוורלי הילס 90210" זה הלהיט של הנוער עכשיו, לא?

מה עם "ארץ מולדת" עם איציק ויינגרטן, עוד משדרים את זה בבקרים מידי פעם, כשהילדים נשארים בבית עם "שפעת"?

אם יש בנות 12 אינטיליגנטיות, הן כבר הגיעו לבלוג שלי כשאני כתבתי על הפליטים.

וזה הוביל אותי לתובנה (הפתעה!) לגבי הטוקבקים.

בכל פעם שאני מרפרף על הטוקבקים (באתרי החדשות המרכזיים, וגם באתר הארץ),

אני חוטף חררה. סיי נו מור.

אבל,

הם מכריחים אותי להגדיר מחדש את העמדה שלי מול העמדה שלהם.

הם מגרים אותי לחשוב שוב ולאשרר את מה שאני חושב כצודק ומוסרי.

בייחוד באתר הארץ, שבו הטוקבקיסטים מועטים יותר ובד"כ טיפה יותר אינטיליגנטים.

האמת היא שבכלל אני קצת מבועס עכשיו, ענייני בחורות.

אבל הן ממשיכות להתחיל איתי בפייסבוק, כך שהמצב לא באמת כל כך נורא.

ראיתם?

הצמדתי למם של התובנה על הטוקבקים את המם של הרכילות האישית (עוד בחורה זרקה אותי),

ומעכשיו ועד עולם, בכל פעם שתחשבו על מישהו שזרק אתכם, תחשבו גם על כמה טוב שיש טוקבקיסטים!

ופייסבוק!

האין זה עולם מופלא?

(חוץ מבעזה).

וכך מצא עצמו גיבורנו (אני) מוטל פרקדן על ספסל עץ בגן מאיר, מוצא לו ברוב חוצפתו זמן לשלאפשטונדה קטנה של אחרי ארוחת הצהריים, בשמש מתחת לדקלים, באמצע יום שלישי בשבוע, סתם יום של חול (אם כי פעמיים כי טוב). כל העולם וגרושתו מתרוצץ ברחובות כעכברים סומים, כל הפוליטיקאים והאוליגרכים מתרוצצים בין המשרד לבין הפילגש (חוץ מאלה שאצלם הפילגש כבר עובדת במשרד - חוסך כל כך הרבה זמן!), כמו חבורת חזירים שמנים וחרמנים.

השמש הפיזה עליי זיו חמים ונעים, הרוח נשבה עליי קרירה, הציפורים צייצו, הכלבים נבחו, השיירה עברה והשוחט שחט. שני ספסלים ממני התפרקדה לה מי שנראה במבט ראשון כהומלסית שיכורה, אבל במבט שני התגלתה כסתם אזרחית מן השורה. מן הסתם גם אני נראה כמו הומלס, בחולצת "משה בס מכלוף ובניו קומפוסט" הכחולה והפופולארית, אותה ירשתי מנועה.

חלקים מגופי עדיין דואבים מליל אמש - הראש מהשתייה, חלקים אחרים מפעילויות אחרות.

אבל רוחי טובה עלי.

לכרבע שעה, השארתי את כל הפרוייקטים שיחכו בכניסה מקינג-ג'ורג', שיסתכלו בינתיים על הכלבים בחצר הכלבים.

ואת אותה הרגשה טובה נשאתי עליי מהגן הביתה.

הערמתי על הפרוייקטים ופשוט יצאתי מהיציאה שברחוב טשרניחובסקי.

מגיעים לשם ביום שישי פעילי חיות להציע חיות לאימוץ, אולי מישהו יסכים לקחת הביתה את הפרוייקטים.

נ.ב. היי היי, הלו, אדוני, לא לגעת - הפרוייקט הספציצי הזה לא מועמד לאימוץ - בחורות זה פרוייקט מסוג אחר לגמרי.