לפני שבועיים כתב דני מקומיקס וירקות בטורו השבועי על הסצינה האלטרנטיבית הישראלית, ולי היו כמה השגות על מה שהוא כתב שם. תגובתי פורסמה השבוע בטור החדש, והבאתי אותה עכשיו גם לפה, במטרה לרכז את הכתבים שלי במקום אחד.

א. מי זה המיינסטרים ומי אלטרנטיבי פה?

ראשית להערה, ה"disclaimer", שדני נותן בתחילת הטור: "קומיקס אלטרנטיבי פונה לקהל מאוד ספציפי בגלל התכנים והאמנות היחודיים שלו, תכנים ואמנות שלא מתאימים לכולם וזה משהו שמאוד מגביל אותו".

אז ככה.

מי שפונה לקהל מצומצם הרבה יותר הוא דווקא קומיקס המיינסטרים בהגדרתו האמריקאית, כלומר ספיידרמן וארינאה. 

ספיידרמן וארינאה פונים לקהל של חובבי קומיקס אמריקאי, ומד"ב ופנטזיה אמריקאי, ומשחקי תפקידים.

כלומר סוג מאוד מסויים של גיקי קומיקס ודי אנד די, רובם בגילאי העשרה ומיעוטם גיקים בגילאים שמעל לעשרים. זהו שוק נישה. אתה צריך לקרוא הרבה מאוד מיינסטרים אמריקאי מגיל מאוד צעיר כדי להבין מי נגד מי, להכנס לעולם הזה, להבין את החוקיות שלו.

אמנם זהו השוק שעליו עיקר הפרנסה של דני ויובל, אבל זה עדיין שוק נישה.

מי שפונה לקהל רחב יותר הוא דווקא הקומיקס ה"אלטרנטיבי", כלומר פלאן בי והוברט הוברט.

פלאן בי והוברט הוברט מתעסקים בנושאים שיכולים לעניין כל צעיר בגילאי 15-30, ולא רק חובבי גיבורים שריריים בטייטס או בשריון טבעות ארד.

תחום ההומור שלהם לא מוגבל לז'אנר מאוד מסויים ואתה לא צריך שיהיה לך נסיון רב בז'אנר כדי להבין את הבדיחות ולצחוק מהן. כל מי שצחק ממונטי פייטון, סאות'-פארק, או החמישיה הקאמרית, יכול להבין על מה מדברים בפלאן בי. הנושאים קשורים לחיים שלנו בארץ, ברחוב, בעבודה, בטלוויזיה, בזוגיות, בחיים.

לפני שנה היה לי דוכן קומיקס בנמל ת"א. בדוכן החזקנו מגוון די רחב של הקומיקס הישראלי, החל מעיתון זבנג ועד הוברט הוברט. עכשיו כשבאו אליי חבורה של ערסים מבת ים או צפונים מרמת אביב ג', מה אני יכול להציע להם? ארינאה? מה, אתם עושים צחוק? מה להם ולפנטזיה נוסח טולקין? לעומת זאת, הצלחתי למכור לכמה אנשים שבחיים לא הוציאו שקל על קומיקס את חוברת הקומיקס של הוברט הוברט, כי כל אחד יודע מה זה פות וכמה קשה למצוא אחד ולעשות אותו לשלך. וזה בכלל לא היה משנה שהחוברת של הוברט הייתה בשחור לבן ובזירוקס מעפן, כי מה שהיה חשוב זה שהתוכן, אני חוזר, ה-ת-ו-כ-ן, הוא משהו שמדבר לכל אחד.

(הערות: אני לא בא להגיד שהוברט מסחרי יותר, רדוד יותר או פופולארי יותר מארינאה. אני גם לא בא להגיד שארינאה לא איכותי, שאין לו זכות קיום, או שהוא לא מסחרי.)

ב. כולנו באותה סירה

בגדול, תת החלוקה שעשה דני בתוך הקומיקס האלטרנטיבי היא מלאכותית. המטרה שלי כמו"ל של דימונה (האוגדנים המודפסים על נייר איכותי וחלקלק בצבע מלא) והמטרה של הוברט הוברט (חוברות זירוקס מהודקות בחמישה שקלים) היא אותה מטרה – להוציא את הקומיקס שלנו לאור ושכמה שיותר אנשים יקראו ויהנו. אי אפשר למדוד את התרומה שלנו לקומיקס הישראלי לפי איכות ההדפסה או הכריכה של החוברות והספרים שלנו. בטווח הארוך, ה"היסטוריה" תשפוט אותנו לפי איכות היצירות שלנו ולא לפי כמה אור מחזיר נייר הכרומו שלנו. וכנ"ל בעניין המוטיב הכלכלי – אני לא מדפיס בפרוצס מתוך חישוב שככה אני אעשה יותר כסף. בינתיים, אנחנו בדימונה ממש לא בונים על הספרים שלנו כ"השלמת הכנסה נאה"...

גם אני הדפסתי פעם בצורה יותר צנועה ממה שאני היום. גם אני וגם הוברט חולמים להתפרנס מקומיקס, אנחנו פשוט נמצאים בשלב אחר בקריירה שלנו.

ג. אלטרנטיבי למה?

הקומיקס האלטרנטיבי הישראלי הוא לא אלטרנטיבי לקומיקס המיינסטרים. הוברט הוא לא אלטרנטיבה לספיידרמן. אנחנו לא מגבילים את עצמנו למדיום שבו אנחנו נמצאים. מבחינה תרבותית, הוברט הוא אלטרנטיבה ליאיר לפיד. יאיר - הרמת גבה, הרגע תקעתי נוד, נכון שזה הריח הכי נהדר בעולם? הורדת גבה, לוגו של בנק הפועלים - לפיד, הנפוח, המושחת, השמנוני, המדושן הזה, כל התכונות שכתובות בדרישות המשרה לראש ממשלה בישראל..

ד. מה יש?

בעיקר מה שהפריע לי בטור של דני, זה שהוא הסתפק בלחלק אותנו לקטגוריות וקבע מה המניעים שלנו, אבל לא חשב לתאר את הקומיקס עצמם, יעני את התכלס, את הסחורה, את מה שאתם יכולים לקחת הביתה. עכשיו, אחרי שהוצאתי קצת קיטור, בואו אני אתן לכם סקירה כללית של החוברות והאוגדנים שאתם יכולים למצוא בקומיקס וירקות. אני אתחיל בשניים מגיבורי הסצינה האלטרנטיבית, ובשבועות הבאים אמשיך לתאר את שאר החשודים.

Plan-B

עיתון פלאן בי מכיל הומור נונסנס קשה בכל מיני רמות, רובן ברמה האנושית הבסיסית ומיעוטן מתעסקות במציאות הישראלית הקשה. חלק מהיצירות בפלאן יצחיקו את כל מי שנהנה ממונטי פייטון. חלק מהיצירות בפלאן מתעסקות בקיום האנושי ברמות מתוחכמות, עצובות ומהורהרות הרבה יותר, שאפשר להשוות אותן לאתגר קרת, בוקובסקי וקארבר, או איבסן וחנוך לוין. כן, מה שאתם שומעים! חנוך לוין!

בועז קדמן עושה קולאז'ים שבמבט ראשון עלולים לטעות ולחשוב שהוא אנגלמאיר התמים, המסטול והחמוד, אך במבט שני מגלים שבועז הבנזונה מרפרר למאה שנות ציונות, מאה שנות פאלפ פיקשן, חמישים שנות לאומיות, ארבעים שנות עליונות גרעינית אזורית, ארבעים שנות כיבוש, וארבעה מיליוני שנות אונות ואין אונות גברית.

גם גיל לביא הוא גאון. כל ניסיון להסביר את היצירה שלו יהרוס אותה, זאת גאונות עדינה ושבירה. אם אתם רוצים השוואה למשהו שאתם מכירים ואוהבים, אז "מר נחמד ומר לא נחמד" של גיל לביא הם סוג של"spy vs. spy", הגרסא האינטליגנטית, העדינה והרגישה.

עד כה יצאו חמישה גליונות, האחרון יצא באוגוסט האחרון.

הוברט הוברט

הוברט הוא אמן נונסנס עם חוש למקצבי הומור ופאנצ'ים אמריקאיים קלאסיים.

אם לעשות סדר, אז לאריאל וייסמן יש שני גיבורים: האחד הוא הוברט הוברט, האלפקה, שהוא גיבור הסטריפ האינפנטילי באותו השם. כמו יצירות אמריקאיות רבות, סימפסונז, סאות'-פארק וכדומה, הסטריפ מכיל קאסט של דמויות ומשתמש בתבניות המוכרות לנו מתרבות המיינסטרים כדי לשבור אותן, לקצוץ אותן, לרצוח אותן, ולהשפריץ הרבה קטשופ תוך כדי. הסימפסונז צחקו על מבנה הסיטקום המשפחתי הקלאסי. סאות'-פארק צחקו על הכל אמריקאיות הדביקה של הסימפסונז. הוברט הוא בוגר האקדמיה לצחוק של סאות'-פארק, וההומור שלו לוקח את התבניות של סאות'-פארק, בעצמן מופת של אינפנטיליות, ושובר אותן לרמות קשות יותר של אינפנטיליות מענגת.

הגיבור\ה השניה היא טוטה, שנמצא בקווסט שאינו נגמר בחיפוש אחרי הפות שלו.

שני הסטריפים ניתנים לקריאה מראשיתם המקוונת באתר דורימני, והמשך עלילות הוברט המקוונות מופיעות באתר של הוברט.

החוברות (החומר שבחוברות לא מופיע אונליין):

הוברט הוברט 1: הוברט מנסה ללא הצלחה לאבד את בתוליו ועוד עלילות. מצחיק מאוד, המון בדיחות מצחיקות על התרבות הישראלית הדביקה.

הולידיי הוברט (2, אוקטובר 2003): הוברט רוצה מתנה לחג ולא מקבל. מצחיק מאוד, המון בדיחות מצחיקות על התרבות הישראלית הדביקה.

הוברט הוברט 3 (ינואר 2004): הוברט מלמד את שושו מה זה אינטרנט. מצחיק מאוד, המון בדיחות מצחיקות על התרבות הישראלית הדביקה.

הוברט הוברט 4: הפעם סיפור ארוך בכיכובה של טוטה. לצערי ניסה הוברט להוכיח הפעם שהוא יודע לצייר יפה , ולא רק לעשות אנשי גפרורים אינפנטיליים בצייר של ווינדוז, ולעלות רמה מנונסנס אינפנטילי לקווסט עלילתי, דרמטי וקולוסאלי. זה עובד הרבה פחות טוב כי רואים את המאמץ, את הזיעה. הוא מנסה להיות רציני יותר ולכן מצחיק הרבה פחות. אבל לא נורא, אני בטוח שהוא יחזור לסורו בקרוב, אחרי הבגרויות.

ה. סיכום

סוג של סיכום: למרות הסופרלטיבים שאני שופך פה, אל תבינו לא נכון: אני לא איזה מין פוסט מודרניסט כזה שחושב שאין היררכיות של איכות והכל טוב באותה מידה או משהו כזה. ברור שספרים כמו מאוס של שפיגלמן או ג'ימי קוריגאן מציגים רמות של מורכבות ואיכות יצירה שהוברט יכול, בינתיים, רק לשאוף אליהן.

ברור שפרנק מילר עבד הרבה יותר קשה מאשר בועז קדמן, וצריך להעריך אותו על ההתמדה והסבלנות של לשבת לכתוב ולצייר יצירה כמו הDark Knight-. זה כמו להשוות רומן באורך מלא למערכון, אם משווים את זה לכתיבה.

בעצם, מצד שני, צריך להבין שסין סיטי זה פילם נואר אמריקאי רדוד, שטחי, שוביניסטי ופשיסטי, ושפרנק מילר גנב את סגנון השחור לבן שלו מאמני קומיקס ידועים פחות, אמריקאיים פחות ובעיקר מוכשרים יותר, ובראשם José Muñoz, (חוזה מוניוז) אבל לא רק.

רמת התוכן של בועז קדמן מתוחכמת ובוגרת יותר בכל כך הרבה רמות. זה כמו להשוות חנוך לוין לפרנק מילר.