אבל נתחיל בציטוט:

על טענת הנדרסת כי הוא התנשא עליה אומר השופט דרורי: "אני כבר לא יודע מי אמר לה להגיד את זה" (בראיון לתומר זרחין, הארץ)

אההההההההההעעעעעעעעעעע.

האם הבנאדם הזה מודע לעצמו?

האם הוא חושב שהוא מצחיק?

על טענת הנדרסת כי היא בנאדם אומר השופט דרורי: "אני לא יודע מי אמר לה את זה, הרי יהודיה היא כבר לא".

סתם, את הציטוט השני המצאתי, אבל אני חושד שכבוד הפושט היה חותם עליו ללא היסוס.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על קורותיי בפתחו של בית המשפט העליון בירושלים, אליה העפלתי הבוקר אחרי שפמפמתי את ההפגנה בזמן ערעור המדינה על פסק דינו של דרורי בפרשת האברך הש"סניק המקושר והקופאית האתיופית הפחות מקושרת.

הדברים לא הלכו בדיוק כפי שחשבתי שילכו.

דווקא הקפדתי אתמול לבדוק שאכן תהיה הפגנה של האתיופים - הרמתי טלפונים לעמותות האתיופים עד שמצאתי את דוברת עמותת טבקה, שאישרה בסמס שאכן תתקיים משמרת מחאה היום, אבל ב-11:30 ולא ב-9:00 כפי שפורסם בתחילה. הודעתי על שינוי השעה כאן, ובפייסבוק ובפליקר, אבל זה היה ברגע האחרון וקצת סיבך את העניינים לכל מי שתכנן להגיע.

לא ידעתי כמה אנשים אצליח להביא להפגנה בבוקר יום עבודה. אמנם באירוע בפייסבוק נרשמו 25 איש כבטוח באים, אבל אני מכיר חלק גדול מהם וידעתי שאין סיכוי שבעולם שיטרחו לעלות לירושלים. בקיצור, הנחתי ששלושת השמאלנים שכן יגיעו ואני פשוט נצטרף להפגנה של האתיופים ונראה להם שיש לבנים שאכפת להם וכו וכו. אמנם כשראיתי שההיא מטבקה מכנה את זה "משמרת מחאה" כבר הבנתי שקהל רב לא יהיה פה, אבל עדיין חשבתי שנהיה במיעוט.

בסביבות 11:15 הגעתי לפתחו של בית המשפט העליון, שהיה שומם מבני אדם מלבד כמה מאבטחים משועממים וגברת אחת שהחזיקה פוסטר ומחתה כנגד סגירת התיק בעניינו של יחזקאל בייניש, בעלה של, שנחשד במעילת ענק בכספי התזמורת הסימפונית ירושלים.

היא נראתה קצת מגוחכת, וככה גם אני הרגשתי כשנעמדתי לצידה עם השלט שלי, אבל ידעתי שהכל עוד לא התחיל ותיכף אני אראה לה שבניגוד אליה אני חלק ממחאת ענק סוחפת המונים.

שתי דקות אחרי הגיעו חבר הכנסת שלמה מולה ושתי עוזרות שלו, שאחת מהן בכלל לא הייתה אתיופית! הם הסתכלו עליי בחוסר אמון קל ובאכזבה גלויה. גם רק מפגין אחד, וגם בכלל לא אתיופי. אחת העוזרות התקשרה להיא מטבקה, שהודיעה שהיא בכלל עוד לא הגיעה. ח"כ מולה, שבוודאי קיווה לתפוס הזדמנות צילום נאה כשברקע המון אתיופים זועמים, היה די מאוכזב. הם ניסו להבין מאיזה ארגון אני, והופתעו לגלות שאני מבלוג בישרא ומאירוע בפייסבוק. לזכותו ייאמר שהוא התעשת, לחץ את ידי ודפק לי נאום קטן של כל הכבוד לאזרח הקטן וכל זה.

עברו כמה דקות, מאבטחי בית המשפט חגו סביבנו במרחק בטוח אבל מוטרדים בעליל, עו"דינים ומבקרים זרמו פנימה בדלילות, ובינתיים הצטרפו אליי ערן, רומן ונמרוד (אם אני זוכר נכון את השמות, סליחה אם טעיתי פשוט כל השמות האלה של הלבנים נשמעים לי אותו דבר). ערן הגיע מהוד-השרון (!), נמרוד הגיע ממשרדו שבעיר, ורומן הגיע מאוהל המחאה נגד הפלרת המים בישראל, שעומד בקריית הממשלה כבר שבועיים (!). מדי פעם ניגש אלינו שוטר וביקש שנתפנה משם אל כיכר המחאה המותרת, למטה על הכביש, כי בפתח ביהמ"ש אסור למחות. אמרנו שאנחנו לא מפריעים לאף אחד, אפילו לצעוק סיסמאות לא צעקנו, ושזאת זכותנו, וששטח ביהמ"ש שייך לנו כאזרחים וכל זה. הוא היה נחמד, לא אלים ואף דאג לחלק לנו מים כי היה נורא חם.

ערן עשה סיבוב עם השלט לכיכר המחאה למטה, לראות אולי שם מתחבאים האתיופים, אבל הם לא היו שם.

הגיעו צלמים של עיתונים ואתרים, וצילמו אותנו, שניים- שלושה לבנים עם שלטים. כמה מהנכנסים שאלו אותנו על מה אנחנו מוחים בדיוק, רובם לא טרחו.

בסוף הגיעה קבוצה של עורכדיניות אתיופיות ברובן, והתברר שאלה הן עמותת טבקה. הן חברו לח"כ מולה, חלפו על פנינו, בקושי זיכו אותנו בחצי מבט ונעלמו פנימה.

זה היה מפתיע!

מה זה, הם לא שמו עלינו כי אנחנו לבנים?!

זאת אפליה! זאת שערורייה!

לראשונה בחיי זכיתי להיות מופלה בשל צבע עורי, וזה עוד אחרי שבוע של הפגנות שבו אני שזוף מאי פעם, ויכול בלי קושי לעבור כערבי!

טוב, אז הבנתי שעמותת טבקה היא עמותה משפטית ולא עמותת פעילי שטח, ועל העלבון האישי אני אתגבר ובעקבות המקרה אף אתקבל סופית לחברה הישראלית, אבל עדיין אני חושב שזאת קצת חוצפה מצידם להודיע בתקשורת על משמרת מחאה ואז פשוט לא לבצע.

אחריהן הגיעו שתיים שלוש נשים עם ילדים שבירכו אותנו על שבאנו למחות והאיצו בנו לוותר על השלטים ולהצטרף אליהם באולם הדיון, להפגין נראות בפנים מול השופטים. אבל אז הגיעו שוב השוטרים ודרשו שנתפנה משם, ושוב היה דין ודברים מנומס, עד שהשוטר איבד את הסבלנות וקרא לשלושה מג"בניקים שחיכו מאחורי הקיר של החניון. היינו מאוד משועשעים מכך שהשוטרים ראו בנו כזה איום עד שצריך להביא עלינו את הבריונים מהווישר. אם היו צלמים היינו אולי נשארים כדי שיצלמו את מג"ב מנגבים איתנו את הרצפה, כי הרי אם זה לא מצולם זה לא קרה, אבל הצלמים כבר נכנסו לאולם הדיון, אז וויתרנו והלכנו לכיכר המחאה המותרת, למטה על הכביש.

מפה לשם הגיעו גם יאיר, אורי, טלי ומיטל, והיינו בערך 8. תמיד נחמד לגלות שליצורי הרשת האלה שאת חלקם הכרתי ממקודם יש גם ייצוג תלת מימדי, והייתה שיחה מעניינת ומצחיקה לפרקים, אבל די הרגשתי לא נעים שהגעתם במיוחד באמצע יום עבודה ולא הצלחתי לספק לכם את ההפגנה המסעירה שאותה הבטחתי (אני מאשים את האתיופים, גם כן אלה, אי אפשר לסמוך עליהם בשיט).

הראינו את השלטים לעוברים ושבים. עורכדינית אחת נעצרה ושוחחה איתנו, אנחנו סיפקנו לה תקציר של פרשת דרורי והיא סיפרה לנו על המאבק המשפטי שלה נגד עיריית חיפה ושאר הרשויות, שמשום מה לא מאשרות לה ולחבריה ליוזמה לפתוח בית ספר לאמנויות בעיר. למה לא מאשרים? אין לי מושג, הרי זה בטח לא קשור לעובדה שהם ערבים. יאיר אמר לה שאולי הם יסכימו אם בשיעורי האמנות ילמדו לערבב את הטיח.

במהלך משמרת המחאה הקטנה והלבנבנה שלנו התווכחנו מה יותר חשוב היום, אטנדינג בהפגנה בפייסבוק או מחוץ לרשת, במקום החם הזה עם השמש. הועלתה הסברה שהאינטרנט היא היא היום כיכר העיר, ולכן פעילות רשת זוכה ליותר נראות מאשר הפגנה בתלת. זה מזכיר לי שפעם לאודי ארנסט היה את הרעיון לאתר הפגנות בפלאש שבו כל חותם על עצומה או מפגין וירטואלי מתורגם לאוואטר של איש ואז רואים כמה אנשים חתמו או מפגינים ווירטואלית לפי גדלי קבוצות האנשים. אודי - נראה לי שפייסבוק די הגשימו את הרעיון הזה של הפגנות וירטואליות, רק בלי הפלאש. וגם היה לי את הרעיון הזה של לעשות כרטיס הפגנות, שעל כל חמש את זוכה באחת חינם, או לחלופין בפטור מההפגנה הבאה או אולי במדליה. או שאולי אפתח מטבע כזה לאקטיביסטים, אקרא לו מצפון. על כל הפגנה שהיית בה אתה זוכה במצפון אחד, ויכול לשלם אותו למישהו שיחליף אותך בהפגנה הבאה. ואם אתה אוכל גז או אוכל מכות ממג"ב זה עוד מצפון, וכנהולה.

בסוף החברה החליטו להכנס לדיון בערעור, ואני נאלצתי להפרד מהם בדמעות ולשים פעמי חזרה לתחנת האוטובוס, כי הייתי עוד צריך להגיע לחולון היום.

כשחזרתי קראתי את הכתבה בהארץ ממנה הבאתי את הציטוט שפתח את הפוסט, ואת הידיעה בוינט על הדיון בערעור: "בדיון סוער בבית המשפט העליון, הטיח השופט אדמונד לוי ביקורת קשה בשופט המחוזי משה דרורי, שזיכה אברך שדרס עולה מאתיופיה: "לא הבנתי איך הוא לא הורשע, זה לא מתקבל על הדעת". לוי גם מתח ביקורת על חוסר השוויון בפני החוק".

וכמנהגנו בעת האחרונה, כל יום-יומיים בשקיעה רותם ואני הולכים על החוף עד הדולפינריום וחזרה. רותם למד איזה קטע של רוסים והיפים שטוענים שאם מסתכלים ישירות על השמש בשקיעה ובזריחה, ומתאמנים על זה ככה שכל פעם מחזיקים מעמד קצת יותר, זה יכול לעשות בערך הכל מלרפא בעיות ראייה ועד להגדיל לך ת'איבר, אז הוא מקפיד להסתכל כל יום.

בדרך ראינו יושבות על החוף שתי יפהפיות אתיופיות בביקיני. רותם אמר שאם הוא היה מצלם עכשיו סרט הייתי צריך לצעוק עליהן משהו כמו: "אני נסעתי היום עד ירושלים בשביל להפגין בעדכן, ואתן במקום לדאוג לעצמכן ולעדה שלכן יושבות פה על החוף ועוד נהיות עוד יותר שחורות!"

ידידה רצתה לבוא להפגנה נגד חומת הסיפוח, והתאים לה שישי בבוקר, אבל יעני שאני לא אקח אותה ישר להארדקור של מיכלי הגז מדמיע בכינון ישיר לראש או לחזה. הגיוני, גם אני כבר כמעט לא מגיע לבילעין וניעלין מאותה הסיבה.

אני מעדיף את פעילות העזרה החקלאית של שומרי משפט - הרבנים לזכויות אדם, כי הן בדרך כלל לא אלימות בעליל וגם אתה מרגיש שאתה לא סתם מפגין אלא גם עובד - כלומר עוזר כלכלית, לא רק מורלית. אבל הם תמיד יוצאים מירושלים נורא מוקדם, והפעם קטיף השקדים אורגן ברגע האחרון ומגיעים רק ברכבים פרטיים, ולנו אין כזה, אז וויתרנו.

במקום זה הצטרפנו להפגנה השבועית נגד חומת הסיפוח ("גדר ההפרדה") ליד הכפרים אום סלמונה ומעסרה, עליה קיבלנו אישור מקדים שהיא לא כוללת גז וכדורי גומי.

אז בשישי בבוקר לקחנו אוטובוס לדרום העיר, ומשם יצאנו בשתי מכוניות פרטיות לכיוון ירושלים, ופנינו ימינה בשער הגיא לכיוון בית שמש. בבית שמש פנינו שמאלה לכיוון גוש עציון. איפשהו בגוש עציון חצינו את הקו הירוק (בכחול מסומן מסלול הנסיעה שלנו).

אום סלמונה ומעסרה (במפות אחרות מכונה מעצרה) נמצאים מזרחית לגוש עציון, מדרום לירושלים, על גבול המדבר:

(כביש 60 הוא כביש המנהרות, שמתחבר בקצהו הצפוני לירושלים)

הכביש המוביל מכיוון איזור התעשייה של גוש עציון ואפרת עובר על ההר. לפי מה שסיפר לנו מרוואן, מבני המקום, תוואי גדר ההפרדה עובר בוואדי שבין אפרת במערב ומעסרה ואום סלמונה שבמזרח, וגוזל מהכפרים שטחים השייכים להם. שימו לב שסימון שטחי הכפרים במפות הוא רק השטח הבנוי, ולא כולל את שטחי החקלאות ששייכים לכפרים.

כשהגענו לכניסה לכפרים, כבר חיכתה לנו קבוצה של כעשרים פעילים בינלאומיים, בעיקר מקנדה, ארה"ב ובריטניה. כמה דקות לאחר מכן הגיעה קבוצה לא גדולה של צעירים, נוער וילדים מהכפר, נפרש דגל פלסטין ענק באורך איזה 6 מטר, מה שנתן צל למי שעזר לשאת אותו מעל הראש. אני חושב שסך הכל היינו שם פחות מחמישים אישה ואיש.

הדינמיקה של ההפגנות נגד הגדר שונה מאוד בין כפר לכפר, ותלויה במידה רבה במבנה פני השטח, אבל גם באופיים של מפקדי הצבא במקום ובאופיים של מנהיגי ההפגנה. התוואי הקבוע של ההפגנות באום סלמונה יוצא מהכניסה לכפרים לאורך הכביש המוביל אליהם, לכיוון הכביש הראשי שמוביל לאפרת.

ראשון מגיע מכיוון אפרת ג'יפ צבאי בודד, עושה סיבוב סביב ההפגנה הקטנה שלנו, אומד את המצב ונעלם.

אנחנו עוברים עוד כמה עשרות מטרים, שרים סיסמאות ומשוחחים עם הבינלאומיות. אחרי שעוברות עוד כמה דקות, מגיח מולנו כוח של מספר ג'יפים, שחוסמים את הכביש חלקית, ביניהם גם ניידת משטרה אחת.

בהתחלה, מסתפק המפקד הצבאי בלהורות לשוטרים הכחולים להורות לנו לרדת מהכביש אל השוליים. אחר כך אוסף המפקד את חייליו, ומודיע למפגינים שיש להם חמש דקות להתחיל להתפזר.

חגי, אקטיביסט וותיק, מבקש לראות את צו ה"שטח צבאי סגור" על פיו מורה לנו הקצין לעזוב את המקום. הקצין מסרב. חגי טוען שעל פי החוק, הקצין חייב להראות למפגינים את הצו, והצו חייב לכלול סימון ברור על המפה התוחם את השטח הצבאי. הקצין מציע לחגי לבוא איתו הצידה, שם יראה לו את הצו. חגי לא מבין למה הוא לא יכול להראות את הצו לכולנו. הקצין מסרב להציג את הצו בפומבי, מעניין למה.

בשלב הזה, בהפגנות בבילעין בדרך כלל מסרבים המפגינים להתפזר, ומתיישבים על הארץ, ואז הצבא מתחיל לירות גז מדמיע ולהכות את המפגינים באלות. באום סלמונה, מסתפקים הפעם מובילי ההפגנה הפלסטינים בנאום קצר, ובו הם מודיעים שימשיכו להאבק כנגד גזל אדמתם, מודים לבינלאומיים ולישראלים שהגיעו להזדהות עם מאבקם, ואחר כך מניעים את כולם בכיוון חזרה לכפר.

משם מה, זה לא מספק את הקצין. הוא מסדר את חייליו בשורה לרוחב הכביש, ומתחיל להדוף את המפגינים השלווים אחורה, למרות שהם ממילא כבר הולכים בכיוון! כך הוא מתעקש לדחוף אותנו איזה מאה מטר לכיוון הכפר, עד שהוא מרוצה מהמיקום אליו הגענו.

חגי ממשיך ושואל את החיילים אם זה נראה להם כמו שמירה על ביטחון המדינה, הדיפת כמה מפגינים שלווים כמה מטרים אחורה. הקצין מורה לחייליו לא לענות. בסוף החיילים חוזרים לג'יפים שלהם, ואנחנו חוזרים לצל העצים שם חונות המכוניות שלנו.

כבר היו באום סלמונה התנגשויות קצת יותר קשות, אבל מפגינים מנוסים אומרים שמה שחווינו הוא הנורמה כאן.

הידידה שהבאתי שמחה שהיא באה, כך שראתה את המצב בשטח בלי לחטוף מכות. היא אפילו הצטערה שלא שיכנעה את חבר שלה לבוא, הוא היה רואה שלא כל כך מסוכן.

חשבנו שחוזרים הביתה, אבל חגי שכנע אותנו להמשיך להפגנה נגד חומת הסיפוח גם בכפר נחלין (מופיע במקומות שונים גם בשם נחאלין). מכיוון שההפגנה באום סלמונה הייתה קצרה ובלתי מזיקה, אנחנו מצטרפים בכיף.

מתלווה אלינו בחור פלסטיני מאום סלמונה, שעוזר למצוא את הדרך אל נחלין. אנחנו נאלצים לנסוע בדרכים הצדדיות, אלה שעוברות בין כפר לכפר, משום שכידוע, לפלסטינים אסור לנסוע בדרכים הראשיות, אלה כבישים ליהודים בלבד, וגם אם היינו נוסעים בלי הבחור מאום סלמונה, ייתכן שהיו מזהים את המכונית שלנו מההפגנה שם ועוצרים אותנו בדרך. לפי המפה אני מבין עכשיו שנסענו במקביל לכביש 60 ליהודים בלבד אבל ממזרחה לו, כנראה דרך הכפרים עבדאללה איברהים, בית רחאל, אל ח'דר שנמצא על גבול מחנה הפליטים דהיישה, ודרך הכפר חוסאן.

הדרך לפלסטינים מגיעה בכפר חוסאן לגשר שבו היא עוברת מתחת לכביש ליהודים בלבד. מתחת לגשר שני ג'יפים צבאיים שעכבו שתי מוניות פלסטיניות. מחסום פתע, עניין שבשגרה. החיילים עסוקים במוניות ומבחינים בנו באיחור. אנחנו כבר חצי עברנו מתחת לגשר כשחייל מבחין בנו ומאותת לנו לעצור. דני מהסס לרגע, ואני אומר לו "סע, סע!". דני מאיץ, ובעקבותינו גם איילה עוברת.

כשאנחנו מגיעי לנחלין, מודיעים לנו שאת המיניבוס שהסיע את המתנדבים הבינלאומיים כבר עצרו החיילים, והם נאלצים לסוע בדרכים עוקפות וזה ייקח להם יותר זמן להגיע. האם מחסום הפתע נועד כדי למנוע מאיתנו מלהגיע לנחלין, או שהוא לא מכוון כנגדנו באופן ספציפי? מעניין איזה סיכון בטחוני מהוות חבורת בלונדיניות קנדיות.

אנחנו עוצרים את המכוניות בתחתית הוואדי שתוחם את נחלין מצפון, ומחכים לשאר החברה שמתעכבים. גם אנשי הכפר עוד מתעכבים בתפילות יום השישי, או כך לפחות חשבנו בהתחלה. בסוף מחליטים המקומיים שנתחיל בטיפוס על ההר. הידידה ואני מצטערים שבאנו בסנדלים ולא הבאנו מספיק מים. עכשיו כבר שמחנו שהיא לא הביאה את חבר שלה, למה הוא היה מה זה מקטר בעלייה הזאת.

הטיפוס במעלה ההר התלול, בין מטעי זיתים שעל גדרותיהם עצי תאנה וגפנים, היה אולי יכול להיות פסטורלי אם זה לא היה בשיא הצהריים באמצע יולי, ואם היו לנו מים. הטיפוס היה ארוך וחם. למעלה חיכו לנו המארגנים מנחלין, והתיישנו לנוח לצידם בצל התאנה, לחכות לחברה הבינלאומיים המתעכבים.

הם מספרים שבעבודות על הקמת חומת הסיפוח באיזור שלהם, הם הופתעו לגלות פועלים פלסטינים מהעיירה יטא, עיירת המחוז של דרום הר חברון, הממוקמת דרומית לגוש עציון. מזועזעים, הם התעמתו עם בני עמם, הם צעקו עליהם איך הם יכולים לשתף פעולה עם גזל הקרקעות ע"י הכובש? ואלה מיטא ענו להם, מה אתם רוצים, זאת הפרנסה היחידה שיש לנו.

הנה כך מדינת ישראל מאמצת את כל הטקטיקות העתיקות המוכרים לכל כוח כובש מאז ומעולם, ובמקרה הזה: הפרד ומשול.

הכפר נחלין דווקא עתר לבג"צ נגד בניית החומה על אדמותיו, ואף זכה שבג"צ יוציא ביולי 2006 צו הפסקת העבודות באופן מיידי, עד תום בירור העתירה. שמחים ומאושרים, רצו אנשי נחאלין אל עבר הבולדוזרים, והציגו למנהלי העבודה את צו הפסקת העבודות.

מנהלי העבודות התעלמו מצו בג"צ והמשיכו בעבודה.

הפלסטינים צילמו את העבודות הממשיכות להן כסדרן בניגוד לצו בג"צ, והשלב הבא יהיה עתירה כנגד ביזיון בית המשפט. (לא מצאתי ברשת עוד התפתחויות בנגע לפרשה הספציפית הזאת, אבל אולי פספסתי משהו)

מראש ההר יכולנו לראות בבירור כיצד הקיפו את נחלין מארבעה כיוונים עם התנחלויות: ביתר עילית הענקית בצפון, נוה דניאל ממזרח, ראש צורים מדרום וגבעות ממזרח. על המפה שהבאתי פה נוה דניאל וראש צורים אולי נראות קטנות ובלתי מזיקות. מה שלא רואים במפה, אבל רואים בשטח, זה את המאחזונים שיוצאים מנווה דניאל וכובשים להם עוד שטחים לכיוון הכפר הפלסטיני.

בראש ההר מסבירים לנו אנשי נחאלין למה אנחנו דווקא שם בעצם. הם מצביעים על בור גדול באדמה, שנחפר באמצע מטע זיתים, תוך הריסת הגדר והשער של המטע. פה ושם, במה שנראה לעין בלתי מזויינת כפרישה אקראית, הם מראים לנו סימנים ומספרים, המרוססים בספריי אדום על הסלעים.

הבורות והסימנים האלה, הם מסבירים, הם הכנת תשתית של חברת החשמל להצבת עמודים ולמתיחת קווי מתח גבוה. תוואי קווי המתח הגבוה, מסתבר, עוברים בלב שדותיהם של חקלאי נחלין, ומקיפים את הכפר מכל העברים, לטענתם.

אנשי הכפר חוששים שקווי המתח הגבוה יהפכו לגבולות הקבע של הכפר, שכן הצבא רואה בקווי מתח גבוה תשתית ביטחונית, ולכן עשוי להחליט יום אחד לא לאפשר לחקלאים מהכפר להתקרב לקווים, על בסיס חשד לניסיון חבלה בקווי החשמל.

בסופו של דבר גם הסבירו לנו למה היום אין הפגנה נגד הגדר: גבר מהכפר נהרג אתמול בתאונת דרכים ועכשיו כל הכפר בסוכת האבלים.

אבל הם מקווים שנבוא להפגנה בשבוע הבא.

הדרך במורד ההר קלה יותר, וכשעה וחצי לאחר מכן דני מוריד אותנו בדיזנגוף סנטר. בדרך פספסנו למזלנו, כנראה ממש בכמה דקות, את התאונה הנוראית בבית שמש.

רקע 1: התנהלות מדינת ישראל באיזור נחלין: קווי המתח הגבוה

עכשיו כשאני עובד על הפוסט הזה, חיפשתי באינטרנט ומצאתי פסק דין של בג"צ בנושא תוואי קווי מתח הגבוה בנחלין, שניתן בדצמבר 2008.

מצד אחד, בג"צ קובע בפסק הדין, שהעבודות החלו בשטח ע"י חברת החשמל מבלי שנבדק האם מדובר במקרקעין פרטיים, ומבלי שניתן היתר מאת גורם מוסמך, וכמובן ללא הדברות עם בעלי הקרקע מהכפר.

מצד שני, מסתבר שבעקבות עתירת הכפר לבג"צ נגד תוואי קווי החשמל, הסכימו רשויות המדינה להדברות עם אנשי הכפר, כולל סיור בשטח, ובעקבותיו העלו הצעה לתוואי חדש, רחוק יותר מהכפר על צלע ההר. התוואי החדש גם יאפשר לפרק קו קיים שעובר מעל בתי הכפר ומעל בית הספר של הכפר.

בג"צ דחה בפסק הדין את עתירת הכפר נגד תוואי קו החשמל, בגלל שינוי התוואי, אך הטיל את הוצאות המשפט על הנתבעים (מפקד כוחות בגדה, קמ"ט חשמל במנהל האזרחי, וחברת חשמל), בשל התנהלותם הבלתי חוקית בתחילת הפרשה.

רקע 2: יצירת מובלעת נחלין ע"י חומות הפרדה וכבישי ביטחון

עמותת במקום על יצירת מובלעת נחלין והעתירה לבג"צ מיולי 2006 - בדיוק לפני שלוש שנים.

רקע על איזור גוש עציון לפני החלטת בג"צ ב-2006.

בתאריך 26.7.06 נערך דיון בבג"צ בהרכב מורחב של 7 שופטים. בסופו הוצא צו על תנאי, בו המדינה מתבקשת לנמק בכתב מדוע לא ייפסל התוואי באזור זה, ומדוע לא יבוטלו צווי התפיסה הרלוונטיים.

צו תפישה מספר ת/29/08 - סלילת כביש בטחוני בין ההתנחלויות בית"ר עילית וגבעות

ב-1 בינואר 2009 חתם מפקד אוגדת יו"ש על צו תפישה לסלילת כביש חדש באורך של כ-2.2 ק"מ בין ההתנחלויות בית"ר עילית וגבעות, מצפון לדרום.

מפה של שלום עכשיו מציגה הן את תוואי הגדר בין אום סלמונה ומעסרה לאפרת והן את תוואי הכביש העובר ממערב לנחלין:

אני מזכיר כי במפה מסומן רק השטח הבנוי של הכפר (האיזור החום), ולא השטחים החקלאיים של הכפר, שבתוכם עובר הכביש

במפה שלעיל אפשר לראות בבירור איך הכפרים נחלין, חוסאן וגם וואדי פוקין הידוע מנותקים מבית לחם ע"י גדר ההפרדה. בית לחם היא עיר המחוז של האיזור ומספקת לכפרים את שירותי הבריאות ואת שאר השירותים החברתיים.

על פי הצו , מדובר בסלילת דרך של קבע לשימוש כוחות הבטחון, אף כי תוקף הצו הוא ל-60 יום בלבד.

כפי הנראה הכוונה היא להקים דרך פטרולים שתאפשר פיקוח על תנועת אנשים באזור, על מנת למנוע הסתננות לישראל דרך האזור שמדרום להתנחלות בית"ר עילית.

הקמת דרך הפטרולים בלב השטח הפלסטיני תהווה מכשול של ממש עבור תושבים פלסטינים מלהגיע לאדמותיהם שממערב לדרך הפטרולים (בעיקר כ-4,000 דונם מאדמות הכפר נחלין.

ולסיום, למי שפיספס:

מסתבר שכפריים פלסטינים מאיזור דרום הר חברון* יודעים שהם ממוצא יהודי, ושומרים עד היום בסתר על מנהגים יהודיים מובהקים כגון הנחת תפילין! אתם מבינים, בניגוד ליהודים אחרים שגלו מהארץ במהלך האלף הראשון לספירה, ראשית בעקבות כשלון מרד בר-כוכבא ואחר-כך בעקבות הכיבוש הערבי, אבותיהם של אנשים אלה העדיפו להתאסלם למראית עין ולהפוך לאנוסים, אבל לא לעזוב את האדמה שהם יושבים עליה.

* כעשרה ק"מ דרומית לאיפה שהייתי אתמול.

שי דיגיטל ליברובסקי מי חזר מברלין ושיתף אותי אתמול בידיעה המטרידה שלעיל.

אמרתי טוב, בטח חבורה של צעירים גרמנים סמולנים פמיניסטים קיצונים, שעושים את זה מתוך הזדהות עם נשים וכו'.

היום הייתי באיזה כנס שאירגנה עיתונאית גרמניה לרגל צאת ספרה, אסופת מאמרים על הדיסקורס (השיח) החדש בין גרמנים צעירים וישראלים צעירים על הכיבוש וכאלה, היא מתמחה בארגון כרטיסי טיסה לעצמה ולעוד גרמנים להשתזף בישראל על חשבון קרנות עשירות של גרמנים רדופי אשמה. הלכתי כי כדאי לשמור על קשר, אולי גם לי יצא איזה כרטיס טיסה. פגשתי את סייד קשוע, הוא באמת איש מצחיק גם בחיים, גם הוא בטח קיבל כמה גרושים להופיע בפאנל השני.

ישבתי בקהל בפאנל הראשון, היה פאנל משמים ומרדים, עד שבסוף כשנתנו זמן לשאלות. לא התאפקתי, (הרי בשביל זה אני שם), קמתי ושאלתי את המשתתפים הגרמנים בפאנל אם זה נכון שהם משתינים בישיבה. התשובה הייתה חיובית. ואני מדבר איתכם על אקדמאים בני שלושים ומשהו בואכה ארבעים, לא איזה אנרכו-פמיניסטים צעירים.

אמנם ננזפתי ע"י מנחת הפאנל שאמרה לי שהעליתי נושא ממש לא מתאים, אבל בהפסקה כולם דיברו רק על נושא ההשתנה. הגרמנים הסבירו שזה לא רק בקטע פמיניסטי אלא בקטע של הגיינה (לא ללכלך את מושב האסלה). בני הארבעים ומשהו סיפרו שזה התחיל כבר בשנות השמונים, שאז צצו שלטים שביקשו להשתין בישיבה, אבל הדור הצעיר יותר כבר עושה את זה כמובן מאליו וכבר לא צריך שלטים. אחד סיפר שמחוץ לבית הוא יושב אבל בבית הוא עומד, ואחר אמר שגם בבית הוא יושב כי אין לו מנקה.

נשמע לכם שהגרמנים מטורפים?

חכו חכו, תוך 20 שנה גם הילדים שלכם יגידו לכם שאתם ברברים כי אתם עדיין משתינים בעמידה.

"אבא, נו, באמת, תהיה בנאדם, תפסיק להתנהג כמו חיה, תשב כשאתה משתין".

או במילים אחרות: אתם רואים, יש אפילו יותר שמאלה ממני!