צילום: נעה ז.

איזה פסטיבל מדהים היה האינדינגב הזה!!!

יומיים של שכרון חושים. שתי במות מוזיקה אלטרנטיבית מעולה מעשרות הרכבים. מדבר. בחורות בבגדים קיציים מאוד. ללא חסויות ענק של תאגידי משקאות או סרטן לאוזן, או לריאות.

צילום: אסף אנטמן

מארגני הפסטיבל לא צפו את ההתנפלות השנה, לאחר ההצלחה של השנה שעברה כל מי שהיה חזר בעיניים בורקות ואמר לכל החברים שלו שבפעם הבאה שלא יעזו לא לבוא. אז הם באו.

ב-10:36 עלתה הודעה באתר אינדינגב שאפשר לבוא, יש עדיין כרטיסים.

ב-12:48 עלתה הודעה שמכריזה שאזלו כל הכרטיסים.

"לצערנו אזלו כל הכרטיסים לפסטיבל, תודה וסליחה" צילום: נעה ז.

הדיווחים דיברו על למעלה מאלף איש שהגיעו אך נותרו בחוץ ללא כרטיסים. חלק מהם נשארו בכל זאת ונהנו מהופעות הבמה האקוסטית שניצבה למרבה השמחה מחוץ לגדר הפסטיבל!

בסביבות שתיים בצהריי יום שישי אספה אותי אסנת, נוהגת בבסטרבותמוביל ומנווטת חבורה עליזה של משוררים וקומיקסאי למחוזות עלומים בנגב.

מכרנו מלא ספרי קומיקס ושירה ואמנות בדוכן בסטרבות, צ'יקי אסנת ומתי הקריאו שירים בבמה האקוסטית, חלקם בליווי היומן ביטבוקס מצויין של איזה שחור שהזדהה כ"קינג" וגם הופיע עם להקת MEWE. לידנו נפרשו ארגזי הספרים של חנות "עשן הזמן" מבאר-שבע, ששמה נלחש בהערצה ושמעה הגיע למרחקים.

עוד נקודה כאובה, מלבד כשלי תחזית כמות הקהל, הייתה מחירה היקר של הבירה: 17 ₪! בחוצמיזה זה היה 10! מצד שני הבר הפתיע במיני צנוניות חמודות וטעימות שהוגשו חינם על הבר.

אז מה רציתי להגיד? אה, כן.

כבר לפני שנה העלה רותם את הרעיון המוצלח של לעשות מסע גרפיטי ופשוט להוסיף גלעד לפני כל הגרפיטי של כהנא צדק. מה התעצב על ליבו לגלות שבינתיים עוד מישהו חשב על ההברקה, שהופיעה על חולצות בדוכן החולצות. רותם גם הופיע עם דרבוקאית על הבמה האקוסטית.

בקיצור, אז גלעד כהנא הוא מלך המשיח.

הוא נביא. הוא ענק.

צילום: אסף אנטמן

ג'ירפולוגים רציניים ממני טענו שהוא לא היה במיטבו, אולי מחמת צינון, אבל אני לא חשתי בזה, אני לא הולך לכל הופעה של הג'ירפות, אבל נראה לי שאולי אני אתחיל. הוא פשוט תותח.

היו עוד כמה הופעות שנהניתי בהן, אבל באמת אין על כהנא.

נ.ב. רות דולורס - את לא שרה, את גועה בבכי. עמותת נפגעי רות דולורס (עמותה לא רשומה) קוראת לרות דולורס ללמוד לשיר או להפסיק לבכות.

צילום: נעה ז.

שיחות ששמעתי התחלקו לשניים: אלה האופטימים, שדיברו על איך אפשר לעשות את הפסטיבל אפילו עוד יותר טוב בשנה הבאה, ורובם גם דיברו על להגדיל אותו ולהאריך אותו, ואלה הפסימיים, שאמרו: שמע, הפסטיבל הזה הוא מדהים, הוא הצלחת ענק, אבל זה אומר שהוא ילך ויגדל, וזה כבר לא יהיה אותו דבר כמו בהתחלה. אתה תראה איך הוא יהפוך למפלצת מסחרית תוך חמש שנים. ולהם אני אומר: וואללה, תנו לי חמש שנים כאלה ואני בהחלט בסבבה עם זה.

מאז ערד ועד חוצמיזה לא היה כאינדינגב. העובדה שהוא מתרחש בסוף אוקטובר אומרת שלא חם מידי, ומצד שני בלילה לא קר מידי. ישנתי בשק"ש (מושאל מרותם, שוב תודה. מעין תחזירי לי את האוהל! ואת השק"ש!) בלי אוהל, באמצע שדה טרשים, וישנתי ממש טוב.

צילום: נעה ז.

מכתב למצביע המכונה אבא

שאול מרמרי

1// ערב בשדרה

אבא היקר,

אתה בטח זוכר את הערב ההוא, לא מזמן, כשחזרתי מהשדרה כשבכובע שלי 11 שקל. זה היה רגע אחרי סיום התיכון, רגע לפני הגיוס, ומה יותר התאים מלנגן ברוטשילד?

השדרה שקקה אנשים וכלבים ונדמה היה שהג'ז הרגוע שניגנו, חברי הגיטריסט ואני, דווקא נעם לעוברים ושבים. הנחנו את הכובע לפנינו וקיווינו לראותו מתמלא - אבל אז השמיעה העירייה את קולה.

לפתע צץ מולנו פקח עירוני שהבהיר כי לפי חוק עזר עירוני כלשהו, אסור לנגן ככה ברחוב. נאלצנו להתחלק בשלל העגום שהרווחנו ולקפל את הציוד, או שנשלם 400 שקל קנס.

אתה זוכר כמה נסער הייתי. זה לא בגלל הכסף ולא בגלל הטרחה, אלא בגלל שהעירייה הורסת במו ידיה את מה שטוב בתל אביב. בעיני ראש העיר ראוי יותר למכור את המרחב הציבורי שלנו לחברות גדולות מאשר לתת לתושבים להתבטא בו. שדרות רוטשילד הושכרו תמורת מיליון וחצי שקלים לפרויקט של אורנג', חוף מציצים הפך ל"חוף סווטש", ומי שכח את "שוורים ושערים", 90 פסלי השוורים המצוירים שהוצבו בשדרה בחגיגות ה-70 לבורסה?

עכשיו תגיד, אב יקר, ככה צריכים להיראות החיים בעיר? ולמי שייך הרחוב? לדיירים? לנגנים חובבים? לראש העיר?

2// שירה וחפירה

בשבוע שעבר כתבת כאן שאתה כבר לא המחאן שהיית: "רק בשנים האחרונות התבגרתי (או הזדקנתי) ובמקום להצביע נגד אני מצביע בעד". אין דרך נעימה לומר זאת, אז אהיה ישיר: יותר משהתבגרת, אבא, אתה באמת מזדקן.

 אני משוכנע שלפני כמה עשורים, במצב דומה, היית כותב טור אחר, מתרעם נגד העירייה ועוולותיה. אבל היום נראה שכבר הורגלת לחשוב שאין "טוב" אלא רק "פחות רע", ושעליו אנחנו צריכים להתפשר. בעיות התחבורה, קשיי הדיור והמאבקים בקשר לתרבות החוצות, הם לדעתך בלתי נמנעים. תל אביב לדעתך צריכה לשרת נאמנה את כל הבאים אליה, לפנק את המיליונרים בדירות יוקרה, לבנות חניונים עבור המוני המכוניות שבאות מחוץ לעיר. ואילו אני ואתה, שחיים כאן, צריכים להרכין ראש.

כתבת: "חזון הוא שירה, ואילו ניהול כרך הוא את חפירה", ועודדת את רון חולדאי, שחופר כבר שתי קדנציות: "עזוב חזון, שתוק ותמשיך לחפור!"

איך אפשר לעזוב את החזון? האידיאולוגיה של ראש העיר קובעת את אופן החפירה שלו. גם לחולדאי יש חזון, ועל פיו הוא חופר. עידוד מכוון של מגדלי יוקרה הוא לא סתם החלטה, אלא חלק מהדרך בה הוא רואה את תל אביב. הוא חושב שזו הדרך היחידה לפתח את העיר. הוא, וגם אתה אבא, מסרבים להאמין שיש דרכים יותר טובות. תל אביב באמת התפתחה רבות במהלך כהונתו של חולדאי, אבל עכשיו, כשהעיר עומדת על הרגליים וקופת העירייה מלאה, אפשר להרגיע את הפרויקטים ואת מיזמי הבנייה ולתת למישהו אחר לממש חזון שונה.

תיכנס לרשת, לשיטוט קצר, ותוכל להרגיש את האכזבה מהעירייה הנוכחית. תעיף מבט על הטוקבקים, תעבור בין עשרות הבלוגים, תסתכל על הקבוצות בפייסבוק או על הדיונים בקפה דה מרקר. אלה שמבטאים את עצמם רוצים ראש עיר חדש, ולחלק אפילו לא אכפת מי זה יהיה, כל עוד הוא לא רון חולדאי. דיירים שפונו מדירותיהם, אוהדי הפועל שאיבדו את האולם שלהם, הבליינים שסגרו להם את הבר - הם רק רוצים מישהו אחר.

כנראה שגם הפוליטיקאים חשים את חוסר שביעות הרצון שלנו ואפשר לראות את זה במספר המתמודדים: 7 מועמדים על ראשות העיר ולא פחות מ-18 רשימות רצות למועצה. עם כל הכבוד לכולן, רק רשימה אחת מציעה לדעתי תכנית כוללת לשינוי סדר היום בעיר, "עיר לכולנו" ובראשה ח"כ דב חנין.

נכון, "עיר לכולנו" היא תנועה חדשה ואולי אין לחבריה ניסיון רב בחפירה, אבל הם משוררים מוצלחים למדי. השירה המרנינה שלהם שואבת רעיונות אורבניים שנאספו מניסיונן של ערים שונות בעולם ומתאימה אותם לשימוש בתל אביב.

אתה עצמך התרשמת מהמוטיבציה והרצינות של התנועה ושל העומד בראשה. חנין עדיין לא ניהל שום עיר, אבל לפי עבודתו בכנסת נראה שהוא יודע להחזיק אֵת חפירה.

אתה, כמו ראש העיר שלך, שבויים בחשיבה מיושנת של איך עיר צריכה להיראות. גם לעיר גדולה כמו תל אביב ישנה הזכות (והיכולת!) לחיים קהילתיים, לאוויר נקי, לדיור זול, לתחבורה ציבורית טובה. רק תעיז לנפץ את המיתוס הזה, שכתושבי הכרך אנו נידונים לחיים של אומללות, ותראה שזה לגיטימי לבקש יותר. בערים אחרות דרשו חיים טובים יותר וקיבלו - אז למה לא אצלנו?

3//  מתחם במקום שכונה

אבא יקר, המיתוס הזה, של הכרך הגדול והמנוכר, כבר התנפץ בערים אחרות בעולם. תשקיע חמישה שקלים ותזמין ב-V.O.D את "אגדה אורבנית" [הסרט עלה ברשת לצפייה חופשית, בגרסת תקציר של חמש דקות ובגרסה המלאה של כ-45 דקות], פרק מהסדרה של ניצן הורוביץ "העולם הבא". הורוביץ סוקר ערים שלראשיהן יש מודעות אורבנית מתקדמת, והבולטת ביניהן היא קוריטיבה, בירת חבל פאראנה בברזיל.

קוריטיבה ניצבה לפני 40 שנה בפרשת דרכים, שמזכירה את זו שאנו נמצאים בה עכשיו. העיר עברה אז גידול אוכלוסיה בגלל נהירת תושבים מערי השדה. באותן שנים היו בקוריטיבה 430,000 תושבים, (בתל אביב הגענו עכשיו ל-390,000). חלק מתושבי קוריטיבה, שהאופי הייחודי של העיר היה חשוב להם, החליטו להיאבק על עתידה ולא נכנעו לגזירה שנגזרה עליהם - להפוך לעוד כרך סתמי. הוקמה ועדה של מתכנני ערים ואדריכלים בראשותו האדריכל (היהודי) ז'יימה לרנר כדי להציע תכנית שתשמר את החיים הנוחים, הבריאים והקהילתיים של תושבי העיר. התכנית שהגתה הוועדה הצליחה מעל למצופה, לרנר נבחר לראש העיר, וקוריטיבה היתה למופת אורבני, למרות שהיא מונה היום יותר מ-1.7 מליון תושבים. בשנת 96' היא הוגדרה על ידי האו"ם "העיר החדשנית בעולם". לרנר הגיע ארצה לפני חודש ונפגש עם חנין. השניים הסכימו - תל אביב בשלה למהפכה.

אתה חושב שתושבי הפרברים, ותושבי תל אביב עצמה, לעולם לא יזנחו את הרכב הפרטי שלהם. אבל תראה את קוריטיבה - בעקבות שימוש בנתיבי תחבורה ציבורית ייעודיים ורשת נוחה של קווי אוטובוס, 85% מתושבי העיר זנחו את המכונית. תושבי קוריטיבה חוצים את העיר בקלות, במהירות ובזול! גם העירייה חסכה לעצמה - מערכת האוטובוסים אמנם משוכללת, אבל עדיין זולה פי מאה מחפירת רכבת תחתית!

לפי האתר "אקו-ויקי" לא פחות מ-83 ערים הלכו בעקבות התכנית של קוריטיבה. האתר מציג עוד ערים בולטות בתחום - בוגוטה, פריבורג, מלבורן ומסדאר סיטי (אבו דאבי). אפילו עיר כמו פורטלנד, אורגון, (ראה ב"אגדה אורבנית"), הצליחה ליצור חיים תוססים באמריקה של הפרברים והקניונים על ידי עירוב שימושים.

במקום ליצור מתחמים מבודדים לשימושים שונים (המדיניות בה נקט חולדאי כשייעד את מתחם יד חרוצים והנמל לבילויים, רמת החייל לעסקים, השכונות הצפוניות למגורים) העירייה שם ערבבה הכל ביחד. משרדים, חנויות, מקומות בילוי ובתי המגורים. כך יכול בר להיפתח בלב שכונת מגורים. הבר יהפוך לנקודת מפגש לתושבי השכונה, והם לא יצטרכו להרחיק ולנסוע עד ל"מתחם הברים". מדיניות המתחמים הזאת היא אנטי-עירונית והורסת את כל מה שיפה בעיר - האינטראקציה ברחוב. וזה מחזיר אותנו לנגינה בשדרה: לא צריך לתחום את האמנות לאירועים גדולים ומושקעים, כמו ב"לילה לבן", אלא לערב אותה בחיי היומיום - בשדרות, בכיכרות, על קירות הבתים.

4// אוי-אוי-אוי

אב יקר, רק רציתי להראות לך, על קצה המזלג, שהרעיונות האלה אינם תלושים מהמציאות והתקווה של אנשים כמוני לא הופכת אותנו לאידיאליסטים הזויים. אתה מציע לי שלא אתמוך במי שמבריח את המבקרים בתל אביב, על ידי אגרת גודש למשל. על כך אין בינינו ויכוח. העובדים והמבלים בתל אביב הם אלה שמחזיקים אותה, אבל שינוי עירוני כולל לא יפגע בהם אלא יקל עליהם. תחבורה ציבורית איכותית תגרום גם להם להשאיר את האוטו בבית, או לפחות תפנה להם מקום על הכביש ובחניון. עירוב שימושים ייתן להם את החוויה העירונית האמיתית, שדרת חנויות, כמו שיינקין או קינג ג'ורג'. קניונים ענקיים יש להם מספיק ליד הבית.

בוא נחזור לקוריטיבה, לשנת 68', כשלרנר החליט לסגור את אחד הרחובות הראשיים לכניסת מכוניות. אתה יכול לתאר לעצמך את התגובות הנרגנות של התושבים – אוי-אוי-אוי, איך נגיע הביתה, לעבודה, לקניות. אבל "ה-15 בנובמבר", המדרחוב הראשון בעולם, הפך תוסס במיוחד. בעלי העסקים שהתלוננו על סגירתו, נהנים מפריחה שלא הייתה קודם. כולם הרוויחו, ומי בכלל זוכר היום למה הם התנגדו לרעיון מלכתחילה.

אז אבא, תנסה לזרום עם רוח המהפכה שמתעוררת בתל אביב. מה כבר יכול לקרות? הרי מה שהופך את תל אביב למה שהיא, זה לא שירתו של ראש העיר, אלא השירה של אנשים שחיים בה. יהיה קשה להרוס בקדנציה אחת את המרקם שנוצר כאן. אני נותן לך את המילה שלי, שאם "עיר לכולנו" לא תעמוד בציפיות, בעוד חמש שנים נקרא ביחד לחולדאי. שיחזור ויביא איתו את ארגז הכלים שלו.

הגאות נמשכת בשוק הרומנים הגראפיים הישראלים (זאת בניגוד לשפל שנרשם בתחום הפולנים הגראפיים הישראלים)!

הם שוטפים את מרכז במות הקומיקס העולמיות אחד אחד!

מצ"ב ההודעה שנשלחה אל סוכנויות הידיעות ובלוגי הקומיקס החשובים:

הרומן הגראפי "משק 54" -  ספרם של המאייר ויוצר הקומיקס גלעד סליקטר ("מי אתה בכלל","השדים של מונגול") ואחותו המשוררת גלית סליקטר נכנס לרשימת המועמדים: "הבחירה הרשמית" של פסטיבל הקומיקס הבינלאומי אנגולם, שמתוכה יבחרו הספרים הטובים לשנת 2009.

הרשימה כוללת 56 ספרים שנבחרו מתוך 3500 ספרי קומיקס שיצאו השנה (כבכל שנה) בצרפת. בראש צוות השופטים עמדו היוצרים שנבחרו בשנה שעברה פיליפ דופווי ושארל ברבריאן.

השנה בפסטיבל תוצג תערוכה של הספרים הנבחרים, יקדמו אותם באינטרנט ותהיה אפשרות להוריד עמודים מהספרים במגוון פורמטים.

הזוכים יוכרזו ב1 לפברואר ביום האחרון של הפסטיבל.

http://www.bdangouleme.com/37-selection-2009-official-selection

"משק 54" מסופר מנקודת מבטה של נגה, המתגוררת במושב בפריפריה והוא סובב סביב שלושה סיפורי התבגרות בשלוש תקופות חיים: מאירוע דרמטי בבור שופכין המוסב לבריכת שחייה בשלהי שנות ה-70, דרך מלחמת לבנון הראשונה, ושרות צבאי בשטחים הכבושים בזמן האינתיפאדה הראשונה.

הספר יצא לאור בצרפת במאי ותוך פחות מחודש הודפס במהדורה שנייה, זכה לתשבחות הן על הכתיבה והן על האיורים במגזינים לתרבות ולקומיקס, באינטרנט וברדיו, וכיכב במספר רשימות המומלצים לשנת 2008.

סטודיו 220V מנצל את המצב הכלכלי בשווקים הגלובליים ומממש את תוכניות ההתרחבות שלו. בשישי-שבת הקרובים, ה-22-21 לאוקטובר נערוך אירוע של סטודיו פתוח וגם נפתח את גלריית הקומיקס החדשה שלנו. זה יקרה בפסג’ התת קרקעי באלנבי 94, תל אביב.

במהלך האירוע, שיתחיל בשישי בבוקר ויסתיים בשבת בערב תעניק מחלקת האופנה של 220v שבעים אחוז הנחה על כל פרטי הקיץ, וגם יצטרפו אלינו מעצבי אקססוריס, קרמיקה ותכשיטים לסוף שבוע של שכרון חושים. יהיו גם בירות.

אני אחראי על מחלקת הקומיקס, וחלק גדול מהדברים הגיעו מהאוסף שלי, אז אם אתם בעניין של ספרי קומיקס ישראלים שקשה מאוד להשיג, קומיקס ארט, מיני קומיקס וקומיקס אלטרניטיבי מחו”ל - כדאי לכם להגיע.

אם מישהו גם בעניין של וינילים - אז יהיו גם כמה מאות תקליטים למכירה.

אם מישהו רוצה למכור באירוע דברים שלו - קומיקס או קומיקס ארט, שישלח לי אימייל.

[email protected]