לפני כשנתיים חמלה העירייה על חברות הביטוח והעניקה להן הנחה בסכומים "זניחים בעצם", כהגדרתו של חבר מועצת העיר מרדכי וירשובסקי, של כחמישה מיליון שקל בשנה.

אבל החודש התברר שהעירייה השיתה חוב של 90,000 ש"ח בארנונת עסקים על עמותת "דלת לתקווה", שהפעילה מרכז עזרה לזונות ונרקומנים במרתף בנוה שאנן. העירייה אף עיקלה מיידית את חשבון הבנק של העמותה - מה שהביא לסגירת מרכז העזרה לזונות.

את הסיפור מגולל רחביה ברמן (הטקסט מועתק מאצלו):

לפני כחמש וחצי שנים החל בחור עם לב חריג בגודלו, בשם דייב פיקוויט, להסתובב ברחוב נווה שאנן בתל אביב עם עגלת סנדביצ'ים ותרמוס קפה, במטרה לספק למדוכאות והנדפקות מכל תושבות תל אביב – זונות הרחוב של אזור התחנה המרכזית הישנה – מעט מזון ומשקה חם, ועל הדרך אוזן קשבת וסימפטיה.

כעבור שלוש שנים של עבודה סיזיפית הצליח דייב לגייס די תרומות כדי להעביר את מעשה הצדקה והחסד שלו אל מתחת לקורת גג קבועה – במרתף עלוב, בפסאז' מסריח משתן וזרוע מזרקי סמים ברחוב נווה שאנן – והתחיל לספק למסכנות הרחוב גם בגדים נקיים, מקלחת חמה ומקום לשים את הראש. המקום קיבל את השם "הדלת לתקווה".

לאט לאט זכה המקום בסיקור תקשורתי. אפילו בעיריית תל אביב שמו לב, באו להצטלם וגם ללמוד את השיטות ואפילו פתחו מיזם דומה משלהם, שבכל זאת לא הפחית כמעט כלל את היקף הפונות לדייב ולצוות המתנדבים המסור שגייס – חלקם עובדים סוציאליים, חלקם אחים ואחיות מורשים, וחלקם סתם אנשים טובים.

את ההבטחות לסיוע שניתנו מצד פקידי העירייה בהזדמנויות צילום לא לקחו דייב וחבריו המתנדבים (שהם אומנם אידיאליסטים, אבל לא טיפשים) ברצינות רבה מדי, ולכן גם לא התאכזבו במיוחד. מה שכן איכזב אותם היה החלטתו של איזה פקיד במחלקת הגבייה להתייחס למרתף העלוב שלהם כאל עסק ולחייבו בהתאם לכך בארנונה של שמונת אלפים שקלים בחודש על מרתף של 310 מ"ר, באזור הכי פחות נחשק בעיר.

במשך חודשים נאבקו המתנדבים ברוע הגזירה, ולאחרונה התבשרו כי מאבקם עלה בהצלחה והעירייה הסכימה להפחית את נטל הארנונה על המקום בכ-60% ולהעמידו על 3,000* שקלים "בלבד" – סכום שעמותת "הדלת לתקווה" מוכנה ויכולה לעמוד בו.

אבל בזה מוצתה מנת הנדיבות של שותי התה ברחוב אבן גבירול 69. על החודשים שקדמו להחלטה הנדיבה שלהם התעקשו בעירייה לדרוש את הסכום המקורי המלא, המגיע במכפלת החודשים שעברו ליותר מתשעים* אלף שקלים, או שווה ערך ליותר מחודשיים של הפעלת המקלט. העירייה גם רוצה את הכסף שלה מיד, וכדי להמחיש את רצינות כוונותיה עיקלה את חשבון הבנק של העמותה.

העמותה הודיעה שאין בידה לשלם את הסכום העצום, ולאור ערלות הלב של פקידי העירייה היא נאלצת לסגור את הדלתות, ולגדוע את התקווה היחידה שהיתה לנשות הרחוב, המקום היחיד בו הן יכלו להרגיש בטוחות, מכובדות ורצויות, לאכול ארוחה חמה ולשפוך את מר ליבן בפני מישהו שאשכרה שם עליהן.

אגב, זה לא נכון שעיריית תל אביב אטומה לגמרי. הנה לדוגמא, לפני קרוב לשנתיים נפתח לבה של מועצת העיר למצוקתם של זונות מסוג אחר – חברות הביטוח. חמלה העירייה על חברות הביטוח והעניקה להן הנחה בסכומים "זניחים בעצם", כהגדרתו של חבר מועצת העיר מרדכי וירשובסקי, של כחמישה מיליון שקל. אבל מה שמגיע לזונות יוקרה לא מגיע לזונות רחוב.

אז הנה עוד ניצחון לאחד מראשי העיר הדורסניים והמושחתים שידעה העיר תל אביב מעודה, ומן הסתם הדבר היחיד שחבל לו הוא שאינו יכול לרמוס פיזית את המרתף ששימש דלת לתקווה ולבנות במקומו חניון. מצד שני, חניונים זה בשביל העשירים, ועשירים לא גרים ולא קונים ברחוב נווה שאנן, אז מה אכפת לחולדה? זה לא כאילו התל-אביבים, שבחרו בו למרות המגדלים, המזימות לנגוס בפארק הירקון, הריסת אוסישקין, המלחמה הקטנונית נגד פארק קרית ספר והבנייה המסיבית על הים, יענישו אותו בקלפי בגלל כמה זונות.

ויואב לרמן מסכם:

כל הסיפור הזה על מי חייב לשלם ארנונה ומי מקבל הנחה הזכיר לי פוסט של מישהי בשם שלי יחימוביץ’ שלא מזמן התראיינה בנושא בעלי הון ותאגידים, ואז נזכרתי ששלי בעצמה כתבה פוסט בנושא ארנונה וחלוקת העושר בתל-אביב:

“תל אביב יפו פועלת יותר מכל עיר אחרת ולצערי יותר מן המדינה על פי המודל הסוציאל דמוקרטי. היא מאפשרת להון להתקיים, אך נוגסת ממנו נגיסות חסרות סנטימנטים לצורך חלוקתו מחדש כך שיתאפשרו כאן קיום בכבוד ויכולת להינות ממותרות ציבוריים חינם אין כסף גם למי שאין לו.”

כמו שאתם רואים - מילה של שלי יחימוביץ’ זה לא בדיוק הדבר הכי אמין בשוק ואם היא לא יודעת מה קורה בעיר שהיא גרה בה, לא בטוח שהיא יודעת גם מה קורה מחוץ לעיר.

מה שנכון בדבריה של יחימוביץ’ הוא שעיריית תל-אביב פועלת באופן חסר סנטימנטים לחלוקה מחדש של ההון - היא לוקחת את הכסף מזונות הרחוב של נווה-שאנן ומעבירה אותו לחברות הביטוח.

פעולה יותר סוציאל-דמוקרטית מזו קשה להעלות על הדעת.

להקת הסקא המעולה לוס כפרוס חוגגת 5 שנים עם אורחים מיוחדים ובראשם דורי בן-זאב! מי היה מאמין.

אח, איזה מלך נשכח הוא הדורי בן זאב הזה. הרבה אנשים חושבים שהוא נודניק מעצבן, אבל אני כל כך אהבתי אותו ברדיו. והוא חיבור מושלם עם לוס כפרוס - אחת מלהקות ההופעות הכי שמחות ומרקידות בישראל עם אחד הזמרים הכי שמחים ומצחיקים, שהתנסה ברגאיי כבר בשנות השבעים.

עוד מתארחים: הראפר סאדיל וחטיבת כלי הנשיפה של התפוחים

על הפטיפונים לחימום: מיי לורד סאונד

שישי הבא, ה-23.10

מועדון הקומפורט 13, פלורנטין

50 ש"ח ברכישה מראש, 70 בקופה

פייסבוק

ואני שוב שואל: איך זה שלא הזמינו את לוס כפרוס לאף אחד מפסטיבלי האינדי? אה?