איך מסבירים שהקו של גבע הוא וירטואוזי ולא סתם אינפנטילי?

בקווים זה כמו ברעיונות - אתה מתווה כיוון, ואז שובר אותו, כדי להפתיע.

הקו של גבע וירטואוזי, כי הוא מצליח להיות לא מובן מאליו, ובו בזמן עדיין לצייר את הדמות שהוא התכוון אליה, ובקו פשוט מאוד, בתנועה מהירה ועצלה, לא מתאמצת.

אמרו את זה קודם, אבל הפשטות הזאת היא מאוד לא קלה להשגה.

לי למשל, יש נטייה לעגל, לגמור דברים יפה, בקו. ובכל מקרה, בדרך כלל כדי להגיע לתוצאה שאני רוצה אני מצייר מאה קווים על כל קו. רק לעתים נדירות אני מגיע לאיזה שלווה זנית שבה אני מרשה לעצמי לרשום מהר ובלי להתאמץ, ואז באמת גם יוצאים דברים חזקים. למשל כשאני עושה סטורי בורדים לקומיקסים תוך כדי שאני ונועה מדברים, אז אני לא מתאמץ כי אני יודע שזה לא לפרסום, וכמובן שאז זה יוצא הכי טוב. בקומיקס "אינדפנדאנס דיי" שפורסם בדימונה2 (הלבן הגדול) השתמשתי בהגדלות מתוך הסטורי בורד המקורי בחלק מהפריימים, וגם באחרים השתמשתי ברישומי עיפרון שעשיתי על בסיס הגדלות של הסטורי בורד.

עד כאן לגבי הקו. אם לא הבנתם לא נורא.

העניין השני שאולי שוכחים או לא פשוט לא יודעים על גבע, זה הנועזות של העבודות שלו בשנות השמונים והתשעים, בחדשות, בהעיר ולבסוף גם קצת בזמן ת"א בימיו הראשונים. הוא בעצמו היה בשיא פריחתו בשנות השמונים, אבל גם נהנה מפריחתם של מו"לים ועורכים נועזים ובעלי ביצים שאיפשרו בכלל לדברים כאלה להתפרסם. אוואנגארד אמיתי, גם גראפית וגם תוכנית, היה שם. כריכות העכבר מהעשור האחרון שגבע עשה היו רק צל חיוור של ההתחרעות הפרועה והמדהימה על שערי מוספי חדשות והעיר.

אני מקווה שתוכלו לראות את חלקם בתערוכה או בספר (לא מצאתי אצלי או ברשת). במובן הזה, גם השערים הפרועים ביותר של אנגלמאייר נראים חמודים ומתקתקים לעומת השערים הקשים, החותכים והמנסרים של גבע. השערים של גבע שיקפו את הניו ווייב והפאנק הכי עצבני שעלה ממועדוני תל אביב, אבל בעוד הם עשו את זה למאה איש במועדון זעיר באמצע הלילה, גבע הגיע למאה אלף איש הביתה כל סופשבוע בכל רחבי גוש דן.

בימינו, לא רק שאשכיהם של עורכי העיתונים קטנות כחרצני זייתים, אם להשתמש בביטוי של גבע, אלא שגם החומר שמגיע מהמאיירים עצמם מעיד על כך שהם חסרי אמירה, חסרי מעוף, חסרי ברק, חסרי תוכן ממשי, משעממים, משועממים, ומקסימום יודעים לעשות דברים יפה, במקרה הטוב, וגם זה לא תמיד. ואני כמובן כולל את עצמי ביניהם. אם היה אפשר להגיד שהמאיירים מצנזרים את עצמם, זה היה טוב, כי זה היה אומר שלפחות הם מסוגלים להעלות בדעתם רעיונות נועזים יותר, ורק לא מעלים אותם על הנייר. לצערי, ברוב המקרים, אני חושש שאפילו לא מדובר בצנזורה עצמית, אלא באנשים שמראש אין להם מה להגיד או לחדש.

אגב, הערה: גבע לא למד בבצלאל ולא בשום מקום אחר. הוא היה אוטודידקט. הוא שנא פלצנות מכל סוג. זאת הסיבה שבגללה כל כך לא התאים שהגיליון לזכרו שעשו העיר היה מלא באקטוסים. גבע שנא את האקטוסים. זאת הסיבה שבגללה לשים את פולונסקי על השער לזכרו, מאייר סופר מוכשר אבל מייצג מובהק של אקדמיזם רוסי וגימור נקי, זה כמעט ביזוי כבוד המת הטרי.

התערוכה נפתחת בחמישי בשמונה, במוזיאון גוטמן, רחוב שמעון רוקח 21 בנווה צדק, מצ"ב מפה:

תוספת:

שעות הפתיחה במוזיאון גוטמן:

א,ב,ד,ה: 10:00-16:00

ג: 10:00-19:00

ו: 10:00-14:00

שבת: 10:00-15:00

ומסתבר שטעיתי: בעכבר כתוב שיש מחיר כניסה 10-20 ש"ח.

שתי יוצרות ישראליות פרסמו לאחרונה חומר חדש ברשת, קישורים שאולי פספסתם שהוספתי בצדדים:

אורית עריף - פתחה בלוג ברשימות בצורת יומן אישי מאוייר. היא מפרסמת פרק חדש כל יום שני, ויש כבר חמישה פרקים, ומומלץ לקרוא אותם בסדר הנכון לפי המספור. אני מקווה שעריף תתחיל לספר סיפורים יותר קומיקסאיים, כאלה שבהם הסיפור מובל על ידי ההתרחשות בפריים ולא ע"י הקריינות. אבל בכל מקרה זה נראה פרוייקט עם עתיד.

רות גוילי - חידשה את אתר הפורטפוליו שלה והעלתה כמה קומיקסים אישיים, חסרי מילים ועדינים אך חושפים עולם פנימי מטריד. את רות גוילי הכרתי בפסטיבל הקומיקס שארגנה חיה מיכאלי בבית ציוני אמריקה ב-99', אז היא בדיוק סיימה בצלאל (במחזור עם פולונסקי אם אנלא טועה) ומכרה בפסטיבל את הספר שיצרה בתור פרוייקט גמר, "תקציר הפרקים הקודמים", אוטוביוגרפיה מאויירת נאה מאוד. הספר יצא בהוצאת תמוז.

גם אני הייתי ילד בודד, מנותק מהמציאות ועם עולם פנימי עשיר וקצת מטריד, אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שלאט לאט אני מתקרב לשאר האנושות, ובמקביל שוכח את עולמי הפנימי המסוייט, או לפחות מדחיק אותו בהצלחה. נראה שגוילי היא מאלה שנשארים בעמדת ריחוק מסויימת גם כשהם כבר גדולים, וכך גם עולם הדימויים שלה עדיין מלא במוזרויות.

ובלי קשר לקומיקס:

עוד בלוג שאולי פספסתם הוא הבלוג של זיו פוגטש מפרינטמול, שנותן לינקים שימושיים ומידי פעם גם תובנות מעניינות בענייני רשת, כמו למשל הפוסט שלו על סליקת אשראי ברשת בישראל, שהוא האמת די מדכא.

הסלוגן של זיו הוא "נמר באינטרנט, חתול בבית", וזה הזכיר לי שרציתי להגיד שגם אני די כזה. אני יודע שהסגנון שלי ברשת הוא משתלח. רוב הזמן אני משתדל לרסן את עצמי ולחשוב פעמיים לפני שאני מפרסם את דבריי בפומבי, אבל לפעמים אני מרשה לעצמי. לא על כל האמירות האלה אני מצטער. מה שבטוח הוא שבחיים הלא וירטואליים אני הרבה יותר רגוע, ובכלל לא דומה לאיך שאני מתבטא ברשת. אני הרבה יותר מפוייס, והרבה יותר קשה לעצבן אותי.

מה הפואנטה? לא יודע. אולי בסיבוב הבא.

אני הולך לאכול פלאפל.
אגב, הפלאפל המועדף עליי פה בתל-אביב הוא זה שבאמצע בוגרשוב (ליד הפסטה), אני אפילו לא זוכר איך קוראים לו, אבל הם נחמדים והפלאפל תמיד טרי וטעים והסלטים טעימים ויש להם גם מרקים טעימים.

הפלאפל הכי טוב שאני מכיר הוא תפארת הפלאפל, בויצמן ליד התחנה המרכזית בכפר סבא. פלאפלים גדולים עם תוכן ירוק בהיר, שופעים גרעיני כוסברא, והררי סלטים טעימים.

ולנושא אחר, פסטורלי אף הוא:

איור שער למגזין "בשביל הארץ" מקבוצת SBC, ברווז צחראש לבן, חפשו אותו בדוכנים.