שישי אחד לפני שבועיים נסענו חיה ואני למסיק אצל עומר (Omar) ושירין בכפר איכסל, ששוכן מול עפולה למרגלות
הרי נצרת. את עומר פגשתי פה בישרא דרך צמד הבלוגים שהוא מריץ פה, ערביי48 הפוליטי והחיים המשעממים האישי. עומר הוא עו"ד צעיר,
רק בן 29 וכבר אבא לשלושה, והחיים שלו לא משעממים בכ-לל, להיפך, הוא עובד קשה. אה,
והוא גם פלסטיני אזרח ישראל.
באיזשהו שלב עומר הציע לקוראיו הקבועים לתרגם להם ידיעות מהעיתונות
בערבית, והתחיל לשלוח בדוא"ל למי שביקש. ואז אמרתי, רגע, למה שלא נעשה מזה
בלוג? וכך הוקם הבלוג חדשות מהערבים אזרחי ישראל. הבעיה היא שעומר עסוק מאוד אז קצב העדכון ירד מאוד. אגב – אם אתם מכירים
מישהו שיהיה מעוניין להתנדב במקומו – דברו איתי [email protected].
איפה הייתי? אה, כן. כשפרסמתי פוסטים על מסיק התנדבותי ברחבי הגדה
הגיב עומר בהזמנה למסוק אצלו. הלהבתי את כל המשפחה וחשבתי שנארגן מסיק משפחתי, אבל
אז אחותי איילת התאשפזה עם סיבוכים של דלקת ריאות, מה שהפך לסיוט של שלושה שבועות אשפוז.
אל דאגה, עכשיו היא כבר בבית בהחלמה. אז בסוף נסענו רק חיה ואני.
מה פתאום עומר צריך עזרה הומניטארית?
הוא לא, מצבו טוב, תודה.
זה לא היה תחת סעיף עזרה לנזקקים, זה היה תחת סעיף הזדמנות טובה
להפגש.
הגענו, מסקנו, היה מזג אוויר מצויין, מעונן חלקית עם רוח קלה. לי היה
מוזר לפגוש פתאום כרם זיתים במישור אחרי שהתרגלתי לטראסות בשטחים ההרריים. העבודה
קלה אז אפשר לדבר תוך כדי, להכיר, וגם לשחק עם זינאב (בת כמה היא, עומר? ארבע? כבר
חמש?) ומוחמד (שנתיים ומשהו). מוחמד קלט מהר מאוד את הרעיון של לזרוק אחד על השני
זייתים. קצת נעלבתי כשהוא קרא לי אומו אומו, אבל אז התברר שהוא קורא לי דוד. עם זה
יכולתי לחיות. שרה בת השבועיים נשארה אצל סבתא, אמא של עומר.
יש להם היסטוריה מעניינת, שאני כבר לא זוכר את כל נפתוליה, אבל היא
כוללת סבא שהיה שוטר במנדט הבריטי, ובעקבות זה זכה למעמד מיוחד גם כשהוטל המשטר
הצבאי על "ערביי ישראל" ב-48', וכך היה לו היתר תנועה, וסבתא בת למשפחה
מעזה, שהקשרים איתם נותקו ואז חודשו אחרי 67', ונותקו שוב ב-05', והסבתא הלכה
לעולמה בלי לראות שוב את קרוביה.
שירין מורה למתמטיקה בתיכון וגם מכינה לבגרות, וגם עושה תואר שני, וגם
מגדלת שלושה ילדים אקטיביים. סיפרתי לה שהייתי ב"האצה", שזה מין הקבצה
א' א' במתמטיקה, והיא תחקרה אותי אם אני נחשב מחונן. לא נראה לי, לא ממש, לא זוכר
כבר. הייתי ב'נוער שוחר מדע', זה נחשב? במסגרת לימודיה בקורס תקשורת נתן להם המרצה
שיעורי בית לעשות תחקיר עיתונאי. דיברנו על מה צריך לכלול תחקיר כזה.
איכסל נראה כפר אמיד, כי ברחובות המרכזיים ה"פיתוח הסביבתי"
ברמה בורגנית לתפארת, ויש להם שני מסגדים מפוארים עם אדריכל מיוחד מטורקיה שנבנו
מתרומות מקומיות. ככל שמתרחקים ממרכז הכפר לכיוון השדות, הוא הופך מעיירה מטופחת
לכפר חקלאי.
זה קטע שהצחיק אותי. מכירים את כל אלה מהאחורה של מוסף הארץ, שאחרי
עשרים שנה בהייטק או תקשורת או פרסום פתאום עוברים לכליל או הררית ופתאום הם
ההייטקיסטית והפרסומאי שהפכו ליצרני גבינות וחולבי עיזים ושמן זית?
עומר ושירין, אצלם זה כבר מוכן כל החיים, הם לא צריכים לגלות את זה
פתאום בגיל 40. הם מורה ועו"ד, אבל למשפחה יש כרם זיתים והשנה הם היו אלה שמסקו
את הזיתים, או לפחות כמה שהספיקו בשישי-שבתים כשהם לא בעבודה. הם כבר לא מביאים
פועלים מהשטחים כי יותר קשה וכי אלה מוסקים עם מקלות והם לא אוהבים את זה. לא
שהזיתים דורשים יותר מידי עבודה, אבל למשפחה יש גם עיזים ופרות. בדרך חזרה אחרי
הצהריים ראינו את הפרות, ופר אחד חולה ששכב על הארץ והתפתל מכאבים.
בצהריים קיבלנו משלוח ישר מאמא של עומר, ארוחת צהריים עם מג'דרה בורגול ויוגורט וסלט. היה טעים מאוד. חיה ביקשה את המתכון, שלחתם לה?
כשהערב ירד עוד עצרנו לתה בבית ההורים של עומר שהמה בני דודים בגילאים
שונים. אני נתתי לעומר ושירין את ספרוני מר בשלן וגברת סטארטאפ, שהיה לי יד
ביצירתם, וכל הבנידודים נהנו מאוד לגלות את האיור שלי מבשל ערום.
שירין ועומר נתנו לחיה ולי שמן זית מהכרם שלהם מלפני שנה, עדיין
משובח, וגבינה מיוחדת, כנראה כזאת שנוצרה במקור כדי להחזיק זמן רב בלי קירור,
וצריך להשרות אותה במים רותחים ואז לטגן אותה עד שהיא משחימה. עוד לא ניסיתי, אבל
נשמע לי הולך עם עלי זעתר טריים.
כן, כן, אני יודע. הפוסט הזה נשמע כמו טקסט של קופירייטר בשירות יוזמת ז'נבה או משהו גרוע יותר.
אידיליה מזוייפת תחת ענפי הזיתים.
אז אה, מה שיש לי להגיד, זה, תקפצו לי.
ויש גם צילום שחיה צילמה שאני צריך למצוא כדי להעלות.
תוספת: המסיק המשותף מנקודת המבט של עומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: