סיימתי עכשיו עוד צפייה לא רצופה בשלושת פרקי הסדרה, פרק שתיים, שלוש ואחד.

(הכונו להשתפכות מאסיבית.)

בלחן של הסדרה יש תמיד מוטיב חוזר שההגדרה הכי מדוייקת לו היא באנגלית.

אני מדמיין את רוברט זמאקיס (במאי) מבקש מסילבסטרי (המלחין):

"תן לי מוזיקה של wonder"

אותה מילה אנגלית שמשלבת קסם עם פליאה.

אני משוחד.

ראיתי את הסרט הראשון עם ההורים שלי ואחותי, בחורף 86 (או אולי אפילו 87), כשהסרט רק יצא בארץ.

זה היה, אני חושב, בקולנוע תל-אביב, אחרי שביקרנו אצל דוד שלי אבי בדירת התל-אביבים הצעירים המתפרקת שלו, בשדרות בן ציון, או אולי בבוגרשוב? פינסקר? אני רק זוכר מראות מקוטעים מהחלון האחורי של המכונית.

אבי היה אז בליין תל-אביבי צעיר והולל, עבד בברינקס (כשומר מאבטח עם נשק, בוגר הצנחנים), או אולי כבר כסו-שף במסעדת "תל-אביב הקטנה", שאז נחשבה לשיא השיק, ועמדה בפינת בוגרשוב-פינסקר.

בשנים האחרונות הייתה שם איזה אל-גאוצ'ו, ועכשיו הופכים אותה לאם-פם, כדרך כל בשר.

ביום חמישי התבשרנו בסמס שאבי עבר את בחינות הלשכה, בגיל 45 בערך, בניסיון שני, ועכשיו הוא עורך דין ויכול להגן על פלסטינים מסכנים בבית המשפט! מזל"ט!

ססעמק, אפילו מאמר על חזרה לעתיד נצבע בצבעים פוליטיים. נו טוב, זה רק מוכיח וכו'.

אז חזרה לעתיד.

נושא שמצדיק תיזה או דוקטורט, לא פוסט בבלוג.

נראה לי זה יהיה קטגוריה, כמו המדריך למוציא לאור, וכל פעם אטפל באספקט אחר, ובסוף לא אוציא ספר, כי זה יקר מידי ולא משתלם.

חזרות עוזרות.

הקוראים מקבלים התקף נוסטאלגיה בלתי נשלט כשהם נופלים על חזרה.

זה מגרה אצלם בלוטות.

הם מתמוגגים.

וגם אני.

בשנות השמונים, החזקתי בשלושת הפרקים על קלטות וידאו, שלהן ציירתי את העטיפות בצבעי מים.

יצא לא רע, בהתחשב.

מעניין איפה הן עכשיו, באחד הבוידעמים (לקרוא boydwemim) או מזמן בחיריה?

הרוח הקלילה נשבה על מרפסת מוזיאון הקומיקס בחולון, השמש זרחה, השוחט שחט.

גיליונות הכיוון מזרח 15 עם השער המעולה של עידו שמי נישאו בידי כל, והנה בת שחר מגישה לי עותק משלי, כתודה על תרומתי וכו'. התחלתי להתנצל שוב על כך שלא הצלחתי לייצר קומיקס לגיליון, והנה נחות עיני על העמוד החמישי:

אז ככה: בקרדיט כתוב עדי סנד, שזה דומה מאוד לאמיתי סנדי אבל לא עד הסוף.

עדי סנד יצר את הגראפיטי החמוד שלו מסדרת הקופסונים, רואים את הדמות העדינה באמצע הפוסטר, למעלה בין שני החיילים? זה. מיקום מצויין, ללא ספק מטעין את הפוסטר במשמעות חדשה...

עכשיו תסתכלו על הפוסטר כולו, 40 כיבוש וכל זה. זה י. פולק עיצב ואני דפקתי בדרך לדפוס, במסגרת חגיגות הארבעים לכיבוש ביוני. בקיצור, הודעתי לנוכחים שגם לי יש עבודה בגיליון החדש (ועוד עבודה הכי פוליטית שיש), והשקט והצדק ההיסטוריים שבו על כנם - יש אשכנזי נוסף בגיליון הקומיקס המזרחי!

כבר מעלעול ראשון הגיליון החדש נראה כמו פצצה לפנים, אבל הקריאה המעמיקה יותר רק מאשרת את התחושה הזאת. פה ושם קצת דידקטי, אבל הרוב לא רק חזק אלא גם מבדר, שזה כבר הצלחה אמיתית.

התותחים עדי ושחר, אנגלמאיר, דולה יבנה, קלון וחבריו, ואפילו יובל כספי, למרות המראה הסקיצתי משהו של הקומיקס שלו.

מסתבר שהרעיון לגיליון כולו נבט במוחם של מתי ובת-שחר בעקבות שאלה ששלחה להם סנדי ש.: "האם יש קומיקס מזרחי?"

יש לי קצת בעיות עם המאמר של דני פילק, למרות הערצתו את מאפאלדה הילדה הארגנטינאית המופלאה ולמרות שנראה שהוא דווקא יודע די הרבה. פילק טוען שמרגע שהילו קיד הגיע לפרקו חלה התדרדרות הדרגתית אך קבועה בתכנים הביקורתיים בקומיקס סטריפים בעיתונים בארה"ב. אני מסכים בעניין ההתדרדרות, אבל רוצה להזכיר שני יוצרים סופר חשובים, שפעלו בעיתונות המיינסטרים המסחרית במשך עשרות שנים ברציפות. שניהם ייצרו חומרים סוריאליסטים +נונסנס הארדקור בלתי מפוענח, ולמרות זאת שגשגו והסטריפ שלהם פורסם במאות עיתונים בכל ארה"ב ובעולם גם.

וינדזור מקקיי, היוצר של "ליטל נימו אין סלמברלאנד", וג'ורג' הרימן, יוצרו המופרע של "קרייזי קאט", סטריפ שרץ בעיתונים שונים מ-1913 ועד 1944! כ-31 שנים!

שניהם עשו דברים שחורגים בהרבה מהמיינסטרים, עממי או לא, וגם אם לא היו פוליטיים במובהק, הרי שחוקי המשחק האנרכיסטיים ששררו במדבר החלומי של קרייזי קאט אפשרו להרימן לקרוא תיגר בכל סטריפ מחדש על הנחות יסוד כמו מיהו הטוב ומיהו הרע, ומה תפקידו של השוטר (המדינה) בריסון האנרכיזם המתפרץ הזה, ותוך כדי להגיד גם כמה דברים שנונים על אהבה עיוורת, אמנות מודרנית ואמנות בכלל, אהבה כואבת, ולבני אדובי אדומות. (אדובי זאת בקתת טיט אינדיאנית. או אפריקאית. או סתם טיט אדום, אנא עארף).

טוב עכשיו אני הולך לקרוא גם את שאר הגיליון... הממ... עוד המון מאמרים... טוב, נקרא אותם אחר כך... אני אמשיך עם המאמר של פילק אח"כ...

אני מגיע לעמודים האחרונים ולפרסומת של מוזיאון הקומיקס בחולון.

אני מאוד כועס שמוזיאון הקומיקס מפרסם את ההגדרה המילונית של אבן שושן לקומיקס, הגדרה שגויה שמתמצתת את מירע הסטריאוטיפים על הצורה, ולא הגדרה נכונה שממצבת את מקומו כמדיום אמנותי לכל גיל ולא ז'אנר נחות לילדים.

אני יודע שהכוונה היא לצאת ממה שאנשים כבר יודעים ולאתגר אותם עם משהו חדש, אבל אין זכר לחדש הזה. עבור מישהו שיודע, זאת הגדרה אירונית, אבל עבור שאר הציבור הבור, זה נראה כמו תמיכה ממלכתית להגדרה המטופשת הזאת.

וזה מופיע לא רק בפרסומים אלא חקוק על קיר המוזיאון.

*תוספת:

לא הצעתי הגדרה חלופית, וזאת הייתה טעות, אז הנה, נקושש אחת מסקוט מקקלאוד+תוספות:

קומיקס הוא אמנות הסיפור (או העברת המידע) באמצעות סדרה של תמונות המסודרות ברצף מכוון.

זה מספיק טוב בתור בסיס לוויכוח.

זה חורה לי מאוד ואני חושב שיש להחליף את הקיר, ויפה שעה אחת קודם.

***

לא תמצאו אותי מגיב על פרשת אלי אשד, אני רק מזכיר את קיומה. אתם רוצים, תגגלו.

ולסיום, יוסי גורביץ':

"השקר הגדול נפרם: שנים אמרו לנו המתנחלים שהם לא יושבים על אדמות פלסטינים פרטיות. שנים החרים הצבא עבורם שטחים, בתואנה שמדובר ב‘צורך צבאי‘ – הסיבה היחידה המוכרת בחוק הבינלאומי להחרמת אדמות בשטח כבוש.

ועכשיו מסתבר ששליש מההתנחלויות הגדולות יושבות כבר 30 שנה ויותר על אדמות פלסטיניות פרטיות, שהוחרמו – זמנית – בשל ’צורך צבאי‘. 30 שנים שנה ויותר שיקר הצבא לבתי המשפט, ועבר על החלטת ממשלה, ועכשיו – עכשיו צפויה לו פאדיחה ניכרת בבתי המשפט.

ואולי לא. אולי מי שעצם עיניו כל השנים הללו, ולא ראה – לא ראה? לא רצה לראות! – את השקר השקוף, ימשיך לעשות זאת גם כעת, כשהשקר הוכח שחור על גבי לבן. בתי המשפט הכשירו את הכיבוש במשך עשורים; רק שוטה יצפה מהם לסעד עכשיו. יותר מדי שופטים, יותר מדי פסקי דין, יוצגו כטפשים, או גרוע מכך – כמשתפי פעולה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור."

נסענו דולה יבנה ואני ברביעי שעבר להקים את התערוכה של 9 מאיירים\קומיקסאים ישראלים בלונדון.

התערוכה היא יוזמה של דורון יעקבי, עו"ד נדל"ן לונדוני שגדל על סטיות של פינגוינים ומת על קומיקס ואיור ישראלי צעיר. הוא גם בחר את האמנים, בשיתוף לימור רצין, אנוכי ואבי פיטשון, שכתב את הטקסט ועזר לאצור את התערוכה. תום לוין הפיק את התערוכה בפועל ועשה עבודה מצויינת.

הגענו, הקמנו, תלינו, קנינו ציוד משרדי, חילקנו פליירים עם תום בלילה בסוהו עם הידידה המגניבה שלו, וגם בבריק ליין עם דורון ואכלנו במסעדה הודית טרנדית.

לא שעבדנו קשה מידי - כל יום בחמש הלכנו דולה ואני לפאב השכונתי בפינת הרחוב והתיידדנו עם מאגי, חצי מהצמד המשפחתי מאגי ורג'י שמנהלים את המקום, עם צוות ברמניות צעירות ויפות שאולי חלקן הן בנות שלהם ואולי לא. מאגי סיפרה לנו שפעם לפני הפאב רג'י היה בענף הדפוס ועשה עסקים עם סאיטקס. מאוד חכמים, הישראלים, אמרה מאגי ושפשפה את הבוהן באצבעות. מסתבר שכל הסטריאוטיפים חיים ושמחים גם בבריטניה, רק קצת יותר בנימוס.

ערב המסיבה המקדימה היה לא פחות ממסעיר, במקום שנראה כמו איך שהייתי מדמיין את גן-עדן: אנדר דה ווסט-וואי ווסטברן סטודיוז, מרכז סטודיואים לחברות מדיה ומעצבים, שבנוי חציו מתחת לאוטוסטראדה בגובה חמש קומות (דמיינו כביש עילי כמו בתחנה המרכזית החדשה שחוצה חצי לונדון). מבחוץ:

ומבפנים, ביום:

במרכז המקום באר-לאונג' ענקי שתקרתו היא הבטונאדה של האוטוסטראדה, עם ספות במעגלים ובאר מגניב, והכל מעוצב טיפ-טופ. בערב המסיבה שלנו התקיימה במקום מסיבה נוספת שכולנו נאלצנו להודות שהייתה מגניבה בהרבה: איזה ארבעים חמישים איש שכולם התחפשו לרגל טיסה של איזה שניים. כולם התחפשו למקצועות שדה התעופה: איזה עשר דיילות כוסיות במדי תכלת תואמים, כולל כובעים, חצאיות קצרצרות וגרביונים, דיילים, טייסים, ואפילו אחת שהתחפשה לבקרית קרקע כזאת עם חרב אור לסימון למטוסים. דולה ואני שתינו כמו חיות והתמנגלנו כמו משוגעים עם כל צעירי ועשירי יהודי לונדון שדורון הזמין, וכל מיני ישראלים שמסתובבים שם. הם יודעים להיות מגניבים כשהם רוצים, הבריטים המניאקים האלה.

היה לי ממש קר, למרות שקניתי צעיפים והלכתי חלק מהימים עם טרנינג מתחת למכנסיים המעוצבים החדשים שקניתי לרגל הטיסה. היה שמש רוב השבוע, וזה אומר שמיים נקיים מעננים וקר.

אמרתי לבריטים: תתקשרו לתחזוקה, השמש שלכם מקולקלת. הם דווקא אמרו שיש גלובל ווארמינג ומזמן כבר לא היה איזה שלג טוב בפברואר.

הפתיחה גם הייתה אחלה. איזה 300 איש לפחות, אולי יותר, זה היה במשך הרבה שעות, מארבע עד תשע, ומפוצץ רוב הזמן. אמנם רובם יהודים וישראלים, אבל היו גם כמה אנשים אמיתיים: חברים מגניבים של פיטשון ותום, אמנים מכל הסוגים שלומדים ופועלים בלונדון, יהודיות רוסיות צעירות ועשירות (לא, לא תפסתי אף אחת, מצטער, אמא), ואפילו כמה אנשים מכל הצבעים שסתם ראו את השלט בחוץ ונכנסו! זה היה הכי מגניב. כולם מאוד שמחו לראות את האמנות שלנו,

למחרת, הייתי בגלריה לסידורים אחרונים, וקפצו שתי צעירות מקומיות, אחת בת 21 ואחת בת 17, שפשוט ראו פלייר ששמנו בחנות הקומיקס המעולה "גוש" (ב"פורבידן פלאנט" זול יותר!), והחליטו לבוא! איזה ילדות תרבותיות ומחונכות! הלוואי עליכם ילדים כאלה. אולי יצליח לכם אם תגדלו אותם בלונדון. הקטנה מציירת קצת קומיקס אבל עצלנית, והגדולה בכלל רוצה להיות מעצבת ווב, וזכתה לשיעור הדרכה לחיי הפרילאנסר 101 ממני ומאנימטורית ישראלית שחיה בלונדון ובדיוק במקרה צילמה בווידאו אודישנים למחזה תיאטרון באמצע הגלריה.

ובצד השני: יפעת, רוני וגלעד:

טוב, עוד צילומים בפליקר ועוד סיפורים - אולי בפעם הבאה.

***

טוב חזרתי מלונדון ויש לי המון מה לדווח ולהשלים, נתחיל מזה:

הגיע הזמן כבר ממזמן שאדבר פה על ארמדיל, רבעון הקומיקס אונליין הדתי והאמת הדי מגניב, שקיים כבר כמעט איזה שנתיים (?!) ברציפות והתמדה מעוררים הערכה. הוקם ע"י קבוצה לא קטנה של קומיקסאים ומאיירים דתיים מסוגים שונים שמתרחבת כל העת, וכוללת את הקבועים: רננה שלמון, יוני שלמון, שלומי צ'רקה, אהד שמר, יאיר ורדי, אליהו משגב, רחלי רוטנר, אורי רוזביץ'...

ואורחים כמו דובלה אברמסון שהיה איתי בכיתה בבצלאל, והוציא גם את שרגא.

ויש להם אפילו מניפסט!

שזה לא מעט, בימים ציניים ואנטי-אידיאליסטים אלו.

נמנעתי (למיטב זכרוני) לכתוב על ארמדיל במשך הרבה זמן, בעיקר כי לטעמי העבודות היו מאוד חלביות.

ההומור, איך לומר - דודתי כזה.

כמובן שהחשד המיידי הוא שאני לא מחבב אותם בגלל הטיה פוליטית, ואני מודע לבעיה.

אבל עדיין, גם בעבודות שצוחקות על שמאלנים, ההתייחסות היא בעיקר לסטריאוטיפים הכי שטחיים. הבדיחות הן במקרים רבים ברמת החריפות של הקריקטורות של אק"י, ואני לא אומר את זה כמחמאה.

כאילו, קדימה, אני חושף את החזה, תפגעו בי איפה שכואב.

מה, אתם צוחקים על שינקין ושדרות רוטשילד? מה אתם בשנות התשעים?

יש כל כך הרבה צביעות שמאלנית ששווה לצחוק עליה, אבל אולי חברי המגזר לא מכירים מספיק את השמאלנים כדי לתקוע להם איפה שבאמת כואב.

מהצד השני לא זכורה לי הרבה ביקורת עצמית מגזרית, אולי קריצות פה ושם. ואולי פשוט לא זיהיתי את הבדיחות כי גם אני לא מספיק מכיר את הסצינה שלהם.

בגיליון החירום הרגשתי שהמצב קצת משתפר, ואף הגבתי לכמה עבודות עם דעתי המתומצתת. סופסוף הנושא הוציא מהחברה תגובות קצת יותר חריפות, בעיקר כשיש מטרה כה קלה וברורה, ואין סכנה לפגוע באף אחד, הרי לשנוא את אולמרט זה קונצנזוס חוצה מגזרים.

איפה ההתייחסות לאפי איתם? לאביגדור ליברמן?

התוודעתי אל הבעיה הזאת בשעתו אצל אברמסון, הדיסוננס בין כמה שאתה חריף ושנון בפועל בעל-פה לבין מה שאתה מרגיש שמותר לך לפרסם על נייר או על הרשת.

זאת אותה השאלה העתיקה במקצוע, מה שמותר לצחוק עליו בחדרי חדרים אסור להגיד בכיכר העיר.

לדעתי זה לא בריא ועצוב, אולי לדעתם זה בריא לחברה שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

רגע, תנו לי לנסח את זה מחדש. אני לא יודע, אולי בחברה שבה חברי ארמדיל חיים, מה שהם עושים נחשב לחתרני כמעט כמו סטיות של פינגוינים לציבור החילוני?

***

שי ליברובסקי, דיגיטל מי, ממליץ על עצמו:

דאב מלוח, הרכב האספיס-רוק הראשון, כנראה, בארץ בשתי הופעות בחינם באותו שבוע:

דאב מלוח= חיים כהן (the homesicks) + שי ליברובסקי (digital_me)

27.2
יום רביעי
מרסנד
בן יהודה פינת פרישמן
21:00

2.3
יום ראשון
ריף רף
גרוזנברג 22
23:00

לפרטים נוספים = שי ליברובסקי + 0506905867

***

ולסיום סיומת להפעם, אני מטזר לכם שנועה אברבנאל וצוותה באתר פליקס של תפוז צילמו וערכו כמה שחזורי סצינות קולנועיות קלאסיות, בהן מ"אי.טי." ו"מותק, הילדים התכווצו", לקראת צאתו של סרטו החדש והמלהיב של מישל גונדרי "Be Kind, Rewind" (מה נבחר לשם העברי בסוף?)

טוב, עכשיו ראיתי שוב את הטריילר. עזבו אתכם מתרמית הקוביה ההונגרית המטופשת, גונדרי הוא גאון, גאון. זהב נוזל לו מהמוח, זהב. איך הוא רקח תערובת מדויקת של נוסטאלגיה אייטיזית לצרכנים בני העשרים והשלושים עם נוסטאלגיה לכל הסרטים של האייטיז, יחד עם הסיפורים העכשוויים לחלוטין של המאבק נגד הפיראטיות, זכויות יוצרים באינטרנט, וכמובן כל הומאז'י השישים שניות והארנבונים בשלושים וסטאר-ווארז באסקי. שלא לדבר על מה שנראה כמו ג'ק בלאק ומוס דף בתפקיד חייהם.

היה מגניב לראות אותם מרוחים על כל לונדון בתחפושות המפגרות שלהם (לא מצאתי את הפוסטר הלונדוני, שהוא פחות מעוצב אך יותר מצחיק).

ומנדלסון נפל סופסוף על מיליונר, מטייל בכל אירופה (איזה אירופה?! העולם!!) ועושה חיים מטורפים. אמנם היה עדיף מיליונרית, אבל היי - אף אחד לא מושלם.

So the opening came and went.

Was good.

Back on Wedensday with the full report and pics.