גם הפעם ברגע האחרון, כדי שתנסו להיות ספונטאניים

מסיבת הסיום של דוגי ליברצם

כמו השקה, רק הפוך

Host:

דוגי ליברצם לראשות הממשלה

Type:

Party - Goodbye Party

שישי הזה

  13:00 - 15:00

מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון

ויצמן 61 חולון , קו 3 מת"א

Google

MapQuest

Microsoft

Yahoo

Description

דוגי ליברצם, הקומיקס היומי של חגי גילר, מסתיים בסוף אפריל אחרי לא פחות מ-640 פרקים,  שזה פאקינג המון. לרגל המאורע חגי מארגן מסיבונת שתיערך ביום שישי, ה-25/4, משעה אחת ועד השעה שלוש בצהריים (כדי שלא תתבכיינו שאין לכם איך להגיע או לחזור), במוזיאון הקריקטורה והקומיקס שנמצא ברח' ויצמן 61, חולון.

הוראות הגעה באתר של המוזיאון:
http://cartoonmuseum.org.il/

בתוכנית:

* הופעה חיה ברובה של השירים שנכתבו עבור הקומיקס יחד עם שיר אחד שלא הוקלט מעולם.
* חידון דוגי לקוראי ההארדקור.
* עוד הפתעות! (שזה אומר דברים שעדיין לא חשבנו עליהם!)
* סיכות (אולי) ופוסטרים חדשים של דוגי בהוצאה מוגבלת לכבוד האירוע. בנוסף, מי שעדיין מעוניין בחוברת ולא השיג אותה בפסטיבל הקומיקס, מוזמן לבקש - אני רוצה להדפיס כמות מצומצמת של עותקים לרגל העניין.

היו שם! (או, אני מניח, אל תהיו)

חלק מהמגיבים שלי חושבים כנראה שאני מאוד מטומטם,
עד כדי כך שאני לא יודע שאנשים אחרים מחזיקים בתפיסות מציאות שונות לגמרי משלי.
אבל מה לעשות, שלצערי הם לא חיים במציאות נפרדת לחלוטין, אלא חולקים איתי את המרחב הגשמי.
ובמרחב הזה תפיסות המציאות הסותרות שלנו מובילות לכך שיהיה להם מאוד נוח לחיות על חשבוני, גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם כל מה שכתוב בספרי היהודים ושנאמר על ידי גדולי חכמיהם.

נו, איזה רב גדול אמר: (בתרגום חופשי) אני מעדיף ללכת לעבוד בלפשוט נבלות בשוק מאשר להזדקק לנדבת הציבור?
לאן נעלם הערך המרכזי הזה של הדת היהודית?
פשוט מאד, אם החילונים מוכנים לספק לנו קמח בחינם, אנחנו חופשיים להתרכז בתורה. כמה נוח.

מזל שהיום, אחרי המהפכה "הפמיניסטית" שעברה על הציבור הדתי, נשים דתיות (וגם חלק לא קטן מהחרדיות) "יכולות" לצאת לעבוד, וכך נופל גם עול הפרנסה על כתפיהן, בנוסף לעול גידול 12-18 הילדים.

טוב, אני אכתוב על זה פוסט נפרד כבר, למה לקלקל לדוגי?

מוזר, כי אני שואל - איך אפשר לא לעשות כל כך הרבה דברים?

מספיק שאני הולך ברחוב ורואה איזה גרוטאה מייד עולים לי שלושה רעיונות לפרוייקטי אמנות בין-לאומיים עם רמאללה, סינגאפור וקראקוב. גם נועה היא ככה. אתמול נועה באה לראות סוף סוף לראשונה את הסטודיו בפלורנטין. מייד היא נתנה כמה עצות מעשיות, ולרווחתי אהבה את המקום.

לא מזמן נועה התפטרה ממשרת עורכת תוכן באתרי בלוג TV ופליקס בתפוז, ועכשיו, סוף סוף, אחרי שנים שחיכיתי לזה, היא סוף סוף יוצאת לעצמאות כתסריטאית, קופירייטרית, מפיקה עצמאית אולטרא אקטיבית!

ואם זה קורה, ולי במקרה יש עכשיו סטודיו גדול עם מספיק מקום לשני אנשים...

ובסך הכל אנחנו משתפים פעולה לא רע, חוץ מכשאני מתעצל...

אז עכשיו היכונו למפץ הבינגלאקטי, איחוד כוחות יצירתיים בעלי אלפי כוחות סוס עץ כל אחד, היכונו להקמת קונגלומרט המולטי-מדיה אולטרא-אוחתק המדהים ביותר שנראה אי פעם:

אברבאסנדי!!!

נועה אמרה שזה היה בצחוק, ונצטרך שם יותר מכובד.

אני לא יודע. מה דעתכם על נאסא? (נועה אברבנאל+סנדי אמיתי).

לנועה היו כמה פתרונות יותר טובים משלי לשיפוץ הסטודיו, ואם הכל ילך בסדר נתחיל לעבוד שם יחד מתישהו בחודש הקרוב, יחד עם ליאת הציירת ששכרה ממני חלל אחד במתחם המבוצר שלי.

מעניין, באמת לגמרי בלי שהתכוונתי, אבל יצא שהסטודיו שלי שוכן ברחוב מולדת אחת (ב').

ויש לעניין ריבוי המשימות גם את הצד התחתון: שכשאתה מג'גלר עם הרבה כדורים, כמה נופלים בדרך.

יש את כל הדדליינים שפיספסתי והפרוייקטים שנטשתי. לפעמים כי הבנתי שאין דרך שבה אני מתחבר לנושא או ללקוח, לפעמים כי הגעתי למבוי סתום יצירתי, אבל בדרך כלל פשוט כי פיספסתי את הדדליין.

הנה אחד: פרוייקט שוויצרי איכותי במיוחד.

מר כריסטיאן דרוזופיל, שוויצרי חביב בעל שפם ענק, הוא מו"ל קומיקס אנין שמדפיס את כל ספריו בהדפס משי באיכות מדהימה. לפני כמה שנים פגשנו אותו באנגולם ובברלין. הוא מאוד התלהב מהבנות החתיכות של דימונה ואמר שצריך לעשות אנתולוגיה של נשים יוצרות קומיקס בנושא חירות ושלום עולמי, ושאל אותנו אם נוכל לארגן לו גם קומיקסאית פלטינית. לא מצאנו, ובינתיים עברו כמה שנים.

לפני שנה הוא שלח מייל ודיווח בחדווה שהפרוייקט נכנס להפקה, ושאל מי רוצה להשתתף. כדי להשתחל לאנתולוגיה הצגתי את עצמי כעוזר של נועה, שתכתוב את הסיפור, והוא הסכים להעלים עין מזה שאני לא בחורה. הדדליין היה רחוק אז לא התחלנו לעבוד. ואז אחרי חודשיים הוא שלח מייל שהפרוייקט מוקפא, כי אשתו חלתה בסרטן. לא נעים להגיד, אבל נשמתי לרווחה. פחות אחד על הראש.

לפני כמה חודשים הגיע אות חיים מדרוזופיל: הכל סבבה, אשתו הבריאה, חוזרים לפרוייקט, יאללה, תשלחו את הקומקסים שעשיתם לפני שנה...

אז דירבנתי את בנות דימונה לשלוח את מה שעשו, והתקשרתי לנועה שתרים תסריט לקומיקס של שלושה עמודים בנושא החירות. אבל אז התברר שהדד-ליין נופל על הנסיעה שלי ללונדון להקמת התערוכה ההיא של המאיירים - איכה אספיק לגמור את הקומיקס בזמן??!? (אני לא בטוח שאיכה מתאים כאן מבחינה לשונית, אבל התלבש לי אסתטית). דרוזופיל שוב נתן לי בטובו עוד חודש מעבר לדד ליין של כולם. אמנם הוא כבר יתחיל להדפיס את הספר, אבל הוא ידחה לסוף את הדפסת העמודים שלי וכך ננצל.

לא עמדתי ביעד החודש הנוסף אחרי שחזרתי מלונדון, וגם לא בשבוע שקיבלתי כארכה. בסוף הודעתי לכריסטיאן הנחמד שאני מרים ידיים, תקופה קשה וכו'. כריסטיאן היה נחמד מאוד ומבין, מה שרק גרם לייסורי המצפון שלי להתעצם, כמובן.

מיכל ברוך הצליחה להשתחל פנימה, לגבי מירב ויפעת אני לא בטוח מה נהיה בסוף.

אני עשיתי כל מה שיכולתי...

הנה הפוסטר להשקת הספר, אם אני מבין נכון מהצרפתית פה:

 

 ולנושא אחר: מחר יש איזשה בלאגאן באוגנדה בירושלים עם אחלה מוזיקה והשקות של פנזינים חדשים מה"סצינה הירושלמית"... אם אתם בטעות בירושלים מחר:

ולנושא אחר: האביב\קיץ\חורף הגיע! בנות ישראל והתפוצות מהלכות ברחובות תל אביב במחשופים, שורטסים, טייטסים, צבעוניות, יפות, שזופות, לבנות, ג'ינג'יות, יפניות, רוסיות, פולניות, שופעות חיות, בריאות, מרץ ושמחת חיים לבנטינית...

הן באות, הן באות יפות, מפרישמן ועד דיזנגוף הן פורסות כנפיים.

אני עד הערב מטייל על השוליים, אני עד הערב כבר נופל מהרגליים ויוצאות לי העיניים וראשי עלי סחרחר מחוסר דם במוח.

זה הולך להיות קיץ אינדיאני, אין ספק.

הקטע קשור לנושא 'האלימות מתגברת' וראוי לדעתי לפרסום בדף הנושא החם (הסבר)

אם יש משהו שלמדתי בחיים המחורבנים האלה, זה זה: אפשר להגשים חלומות גם בלי לזכות בלוטו.

אפשר לעשות תערוכה בלונדון כמעט בלי מימון.

אפשר יותר מזה:

במעריב לנוער היו בשנות השמונים פרסומות של מולה סנטר שהבטיחו שתכב"מ: שינוי תדמיתי כולל במחיר מצחיק. יעני את בת הארבע עשרה ואמא שלך הולכות ליום כיף בסנטר שבו אתן לומדות להתאפר, להתאים צבעים, וכו וכו.

תמיד אמרתי לעצמי שכגבר אמיתי אני לא יכול ללכת לעשות את הטיפול הכולל במולה סנטר, אבל זה לא שלא רציתי.

אני יודע שאני מתלבש כמו שלוך (או לפחות כך היה עד לפני כחודש). כלומר אני משתדל להתאים צבעים באופן גס בין דגמ"ח הבד המטונף בצבעים שלא יורדים בכביסה לבין חולצת ה-220וולט המסמורטטת בעלת שבעה חורי האוורור האווירו-דינמיים, והפליס הנצחי הדו צדדי והרב שימושי בצבעי אדום-אפור שאיילת אחותי הביאה לי מדרום אמריקה לפני אי אילו שנים.

פעם ביקרתי במשרדו של מר ל., יועץ שיווקי. הייתה שם טבלה מפורטת שסיווגה טיפוסים לפי איך שהם קונים בגדים. שלא במפתיע, מצאתי את עצמי מאוד דומה לטיפוס השלוך האידיאולוגי: לא מתגלח, לא משקיע בלבושו, לבוש לא אופנתי, לבוש פרולטרי מוכתם, בלוי או קרוע. בכוונה, מתוך רצון לא להכנע לתכתיבי האפנה, או סתם כי המישור הגשמי פחות חשוב לו.

הייתי סרבן אופנה במשך רוב חיי, אז הגיע הזמן לשינוי.

אחרי הכל, צריך להפתיע אתכם מדי פעם, ממזרים קטנים, אחרת יהיה לכם משעמם ותחזרו לראות הישרדות.

תאמינו לי: לבשתי השבוע (נכתב לראשונה לפני כחודשיים) ז'קט לראשונה בחיי, ובחיי, הרגשתי סקסי יותר בשלוש דרגות. (אבי ודולה מחפשים לי תמונות מלונדון שבהן אני נראה במלוא מחלצותיי, אעלה אם ימצאו).

למדתי שהבגד באמת עושה את האדם.

בשני האופנים: האחד, איך שהוא עושה רושם על הסובבים, והשני, איך שהוא גורם ללובש להרגיש.

כשלבשתי פליס, פשוט ידעתי שאני לא "מגניב" במובן מסויים בעיני אנשים מסויימים. והייתי בסבבה עם זה.

עכשיו בא לי להונות גם את לובשי הבלייזרים.

האם אהפוך ללובש בלייזר כשאלבש בלייזר?

כן.

בטח בעיני הסביבה, אבל גם בתודעת הלובש. התחפושת משנה את האדם, וברגע שהוא מזדהה עם התחפושת הוא עלול להתאים את עצמו לא רק בהליכה ובישיבה (צריך לדאוג לא להתלכלך, אחרת הולך האפקט), אלא גם בצורת המחשבה.

זאת פשרה שאני עושה.

זה עצוב וזה מעליב את האינטיליגנציה במובן מסוים, שאתה נשפט על פי הבגדים, אבל מצד שני, אפשר להתייחס לזה כאל אתגר אינטלקטואלי ויצירתי, ואז זה כבר הרפתקה.

מה רציתי להגיד?

אה, כן!

שהיה לי את החלום הזה, לקחת אופנאית (סטייליסטית) שתיקח אותי למסע קניות מטורף ותלביש אותי.

התירוץ היה פתיחת התערוכה בלונדון.

התקשרתי ליעל טרגן, שעבדה כמה שנים בקום איל פו, למדה אופנה בשנקר, למדה היסטוריה של האמנות או משהו כזה באוני' ת"א, השתתפה ביצירת חולצת "40 לכיבוש" ביוני 2007, ועכשיו מלמדת בבצלאל וכותבת על אופנה בגלובס ועוד כל מיני דברים. להפתעתי היא דווקא שמחה לקחת אותי בתור אתגר, ואמרה שאני כנראה השלישי או הרביעי שהיא "מצילה".

אני חשבתי שהיא תאתגר אותי עם בגדים מוזרים של מעצבים צעירים, אבל לה היה תכנון זדוני הרבה יותר: להלביש אותי בז'קט שיגרום לי להראות מכובד, לא מוזר. אז היה מעניין.

עם יעל קניתי ז'קט וחולצה ומכנסיים, ואח"כ קניתי עוד איזה ארבעה מכנסיים שונים במשביר,

וקיצרתי אותם אצל רובין החייט הגרוזיני שדומה לג'ון בלושי ולכן תמיד מצחיק אותי מאוד. באותו יום קניות מסעיר קניתי גם, לראשונה בחיי, שני זוגות נעליים באותו היום, בשתי חנויות שונות! (אבל הם היו לא יקרים, 200 ו-300 ₪)

בלונדון מאוד הקפדתי על התאמת הבגדים, וגם בימים הראשונים בארץ. עכשיו זה כבר קצת מתרופף, אבל פה ושם אני עדיין מצליח להפתיע מכרים שרואים אותי לראשונה בתחפושתי החדשה. וגם אבא שלי שקפץ לביקור בארץ התמוגג עד השמיים כשהלכנו למסעדה. הוא אמר לאחותי בהתרגשות: "תראי, שנינו לובשים ז'קט!". אכן ימות המשיח.

זהו אז הגשמתי חלום קטן והיה די מגניב.

ומאז אפילו קניתי עוד כמה חולצות לבד לגמרי, בעצמי!

אני כבר ממש ילד גדול!

כן, חשבתי על זה במקלחת, נו, אני יכול להעביר את זמני בכל הדברים שאני מתעסק איתם, רק הודות לשני הוריי שהביאוני עד הלום, כלכלית אני מתכוון. תודה אבא ואמא!

ככה זה היה תמיד. רווחה כלכלית מאפשרת בורגנות, שפירושה פנאי להתעסק גם עם דברים שהם לא מייצרי הכנסה במישרין, יעני תרבות, אמנות, מדע וכל השאר, שדווקא מקדמים את האנושות קדימה במובנים רבים מאוד.

שלא תחשבו לרגע שאני אומר שרק רווחה כלכלית מאפשרת עיסוק באמנות.

אמנות נוצרת כל הזמן על ידי אנשים בכל הדרגות הכלכליות, ואם כבר, העוני הרי מהווה לא פעם זרז ליצירה, ואילו העושר לא פעם מנוון אותה.

אם כבר, הרי שדברים חדשים בשדה התרבות בדרך כלל נוצרים בשוליים, הרבה לפני שהם נעשים לנחלת הכלל בתקשורת של בעלי ההון (בגרסא מנוונת ומעוותת שרק מנצלת את האסתטיקה - הקליפה החיצונית, אבל מרוקנת את התוכן החתרני ומחליפה אותו במכירת כמה שיותר מוצרים).

טוב, את רוב הקטע שלעיל כתבתי מזמן, והוא נראה לי מטרוסקסואלי מידי אז, אבל עכשיו על הזין שלי.

אתמול באמצע הלילה לא יכולתי לישון אז הלכתי לערבב ולהניח מלט כדי ליישר קצת את הרצפה בסטודיו שלי.

העיר היה מעניין השבוע.

לינק זוועתי מוינט. כמה מטומטמת יכולה אמנית איטלקיה בת 33 להיות?

זה נשמע כמו סיפור שהיינו ממציאים בסטיות. היה לנו סיפור כזה על מסע שלום לירדן שמשתבש ונגמר במרחץ דמים בחסות חברות הענק תנובה וקוקה קולה. ירון כתב, מושון עשה עפרון ואני את הדיו.

אתמול נפגשנו אייל, יואב, ירון ואני לראיון פסגה היסטורי במלאת עשור לסגירת סטיות. רועי הדרי ראיין, וזה יתפרסם ביום שישי הבא, ערב החג השני. היה מעניין, נוסטלגי עד כדי דמעות, וייתכן אף שניצנים של שיתוף פעולה חדש, לראשונה מזה כעשור. נראה מה רועי יחשוף בראיון, ונראה אם לא נהיה עצלנים מידי. אה, יש אפילו תמונות! היה צלם קצת מצחיק, נקווה שהוא הוציא אותי שרמנטי ואותם זקנים.