מסיבת השקה לספר השלישי בטרילוגיית לב אפור מאת עדי קפלן ושחר כרמל!

מוצ"ש ה-1.6, 20:00

החללית בירקון 70 ת"א

- סדנאות קומיקס עם אורית עריף בקרית טבעון בשבוע הספר

שני מפגשים חד פעמיים, לקראת סדנאות הקיץ.

אורית עריף, תושבת טבעון, היא מאיירת, אמנית קומיקס ומרצה לאיור וקומיקס במכללת עמק יזרעאל. איוריה התפרסמו בעיתונות הישראלית ("ידיעות אחרונות", "דה מרקר", "מעריב" ועוד), וסיפורי קומיקס שלה פורסמו בכתב העת "מסמרים", בעיתון "הארץ" ובכתב העת "אדם עולם".

בשבוע הספר תינתן הזדמנות לילדים ובני נוער להתנסות בקומיקס:

מפגש לבני 9-12 - יום שלישי 11.6, בין השעות 16:00 – 18:30

מפגש לבני 13-17 – יום רביעי 12.6, בין השעות 16:00 – 18:30

עלות למפגש חד פעמי: 35 ₪. ההשתתפות מותנית בהרשמה מראש. מספר המשתתפים מוגבל.

להרשמה: 04-9835506

לפרטים מלאים על כל אירועי שבוע הספר בקרית טבעון.

*האמת היא שמצאתי עכשיו את הטקסט הזה מ-2008 ואני לא זוכר אם כבר פרסמתי אותו, אבל גם אם כן זה היה מזמן.

הכי אני אוהב? לטייל בין הפרדסים בלילה.

כשהייתי קטן ההורים שלי לקחו אותנו הרבה לטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע.

ארבעה ימים בבית-ספר שדה הר מירון (בסביבות גיל 6, שנת 82 ככה), עם משפחת המר כשותפים לטיול, היו מהרגעים המעצבים של חיי, לא פחות, עם צמד המדריכות עינת ע ועינת אוזן, או משהו כזה.

מהקיץ אחרי כיתה אלף ועד זה שאחרי כיתה חית, כל שנה הלכתי לקייטנות, ואח"כ פנימיות, של "החברה".

בהתחלה בייסורים, אח"כ בהנאה גדולה. כולל ירחון פשוש, חולצות סלעית, וכו' וכו', ממש כמו קיבוצניק מלהבות הבשן. או נען.

זכורה לי עד היום הזיעה שאני הרזה ושותפי השמן למושב השארנו על מושבי הפלסטיק המבריק והחם בשנת 83', עת חבשנו את אחד מספסליו של האוטובוס העתיק שלקח אותנו כל יום לנחל אחר בכרמל המאובק.

בקיץ אחר, כשהייתי בכיתה ה' או ו', גם בכרמל, נאלצנו קבוצת חלוצים לנווט בעצמנו את דרכנו בחזרה לציוויליזציה, עת המדריך הדביל שלנו סיני (במלרע, זה היה שמו, ע"ש חצי האי) התבלבל וטעה בדרך.

זכור במעורפל גם אוטובוס עם קרני שור קשורות בחזית ונהג קאובוי עם כובע בוקרים.

שנים חיפשתי אותו.

אז איפה היינו?

אה, כן, פרדסים בלילה.

אחרי כיתה חית כבר לא היה לי כל כך עם מי ללכת והיו עניינים אחרים וכבר לא הלכתי לפנימיות הטיולים של החברה. בכל מקרה מה שתמיד הציק לי אז זה שאני צריך ללכת במסלול הקבוע בלי לסטות לכיוונים שנראים לי מסקרנים.

אלף שירים של גידי גוב הצעיר או יודית רביץ הצעירה (חפשו באתה צינור, יא עצלנים) לא יכולים להסביר את התחושה של ללכת בדרך חרושה מסלולי טרקטורים, בוץ יבש, פרדס רטוב, ואורות של מושב סמוך באופק, כשהטעם של תפוז גנוב שקטפת עדיין מתייבש על השפתיים שלך, והאמיצה מחזיקה חזק ביד שלך שלא יקפצו עליה הקוזאקים (או הפלסטינים). באמת אני מתקשה למצוא בחורות שיסכימו לבוא איתי לטיול כזה בשנים האחרונות.

כן, בשנים האחרונות זה גם נהיה מסוכן.

בפעמים האחרונות כבר תפסו אותי כל מיני שומרי מפעלים, דרשו את תעודת הזהות שלי, והתקשרו למשטרת נתניה לשאול אם יש לי עבר פלילי. לא היה לי. שוחררתי.

אבל זה קצת הוריד לי ת'חשק.

אבל להגיע באמצע הלילה למדרשת רופין או בית-ברלה...

מדשאות אינסופיות בין בתים עם שתי קומות, מכוסים מטפסים או סתם טחב...

זכרונות עמומים של מוזיאון הטבע המפלצתי שלהם (רופין), עם עוברים בפורמלין, כולל טלה עם שני ראשים וכן הלאה זוועות מסרט מד"ב זול... פוחלצים של כל הציפורים הארצישראליות...

שיר של הכל עובר חביבי...

לדפוק טיפוס על גדר תייל בגובה שלושה מטר, לגלות שחדרת לכפר יונה, לטייל ברחובותיו החשוכים, ולקבל סירוב ממפיצי תנובה שמביאים מוצרי חלב טריים למכולות בארבע בבוקר, ולא מוכנים למכור לך שוקו...

רדיו חרישי משמיע שיר עברי ישן ברחוב כפרי מוצף ירוק ופרחים...

גידי גוב, אלבום ראשון, תחילת שנות השמונים...

איפה הייתי?

אה, כן, הפלסטינים, שוב דופקים ת'פלסטינים.

מודה.

אבל מה עוד האזרח הקטן יכול לעשות כדי להרגיש קצת יותר טוב בימים אלה?