דלעת לבנה דומה בצורתה לדלעת ערמונים, אבל היא יותר גדולה ומוארכת.
היא פחות מתוקה מהכתומות, אבל יש לה מרקם נימוך שמתאים במיוחד לפירה - אין צורך בתוספת חמאה או חלב! פירה נימוח טעים במיוחד!

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-200 מעלות. פורסים נייר אפיה על תבנית.


2. לחיתוך קל דוקרים את הדלעות במזלג 3-4 דקירות מכמה כיוונים, ומחממים במיקרו כדקה.
   חותכים את הדלעות לחצי לאורך, מרוקנים את הגרעינים והסיבים שבמרכז. לנמנעות ממיקרו אפשר פשוט להכניס את הדלעת שלמה לתנור, להוציא אחרי כמה דקות כשהיא קצת מתרככת ואז לחתוך.


3. מושחים את פנים חצאי הדלעת במעט שמן זית, ומניחים אותם כשפניהם מטה על נייר האפיה. אופים כ-35-45 דקות עד שהקליפה רכה מאוד.


4. מרוקנים את התוך הרך לכלי מתאים, מוסיפים קצת מלח לפי הטעם, מועכים במועך פירה וזהו!

בתיאבון!
איך יצא?

התעוררתי פוליטית הרבה לפני 2011.

להפגנה הראשונה שלי הצטרפתי ב-2002.

אחרי הקרב במחנה הפליטים בג'נין התארגנה אחת הפעולות הראשונות של תעאיוש, שותפות ערבית יהודית, שביחד עם גורמים רבים בחברה הערבית הרימה שיירת אספקת חירום למחנה המוכה. אחריה הצטרפתי לעוד הרבה הפגנות ופעולות מחאה, החל בבילעין ובעוד כפרים רבים בשטחים עם האנרכיסטים נגד הגדר, ויחד אתם אחר כך לכפר שלם, דהמש בלוד, הבדואים בנגב, דרום הר חברון ועוד ועוד.

אולי לכן כשהגיעה המחאה החברתית הייתי קצת יותר מפוכח, ולא ציפיתי שתביא להפלת השלטון, לשינוי השיטה או למהפכה כוללת. מכיוון שהציפיות שלי היו קצת יותר צנועות, הייתי פחות מאוכזב כשגוועה. ולא שלא התלהבתי - התלהבתי בהחלט, ובאותו הקיץ השתתפתי ביותר הפגנות מאי פעם. 
וגם מאז המשכתי להצטרף להפגנות במגוון זירות - מאבק הגז, האתיופים, מבקשי המקלט, לוחמים לשלום, הדיור הציבורי, גבעת עמל ועד ההפגנות נגד סחבת מנדלבליט בשנה האחרונה.

בניגוד לרבים ממכרי בשמאל הרדיקלי, לא החרמתי את המחאה החברתית רק כי לא עסקה בפלסטינים. יכולתי לזהות את הדברים החיוביים שבה, למשל:

א. היא הייתה אירוע שעורר פוליטית המון המון אנשים טובים שמאז לא הפסיקו להאבק, והם עושים את זה בעשרות זירות מאבק שונות.

ב. היא חיברה בין פעילים מעדות, מעמדות, מגזרים ומאבקים שונים, וגרמה להם להבין את הכוח שבשיתוף פעולה חוצה גבולות. פעילי מאהל התקווה שצעדו יד ביד עם פעילי מאהל יפו הערבים, הלא נחמדים\דות שהפגינו בשנים שאחרי ביחד עם החננות ממאבק הגז, ערבים ויהודים שמשתפים פעולה באיגוד עובדים, ועוד ועוד.


אני יודע שפעילים חשובים וביניהם ברק כהן, ספיר סלוצקר-עמרן, סיגל אביבי ויגאל רמב"ם עובדים קשה על חיבורים כאלה, ומקווה שתצלח דרכם.

אני מקווה ששיתופי הפעולה האלה יתרבו, ויכללו יותר שיתופי פעולה ערבים-יהודים.


אין לי כרטיס חבר באף ארגון, ואני מודה שאין לי סבלנות לפגישות חשיבה, או לפוליטיקה הפנימית של ארגון מאבקים. אני מכין שלט, מגיע, מפגין והולך הביתה.

אני גם ממש לא מתיימר להגיע לכל הפגנה - בשנים האחרונות יש הפגנות כל שבוע, לפעמים כמעט כל יום. אני מעריך, ולפעמים אפילו מעריץ, את מי שהתמסרו כליל למאבק והקדישו לו את חייהם. אבל יש בכך גם סכנה של התשה, שלאחריה כבר אין לך כוח לאף מאבק. 

ויש עוד סכנה - כשאתה נכנס כל כולך למשהו, אתה מסתכן באובדן הפרספקטיבה החיצונית והספק הבריא. אתה עלול להפוך לפלקט חד מימדי, חופר בלתי נלאה וחסר הומור שמשעמם אנשים. לכן חשוב לי לשמור על החיים שלי, אלה שמחוץ למאבק. 

וגם כשאני מגיע כמעט כל שבוע להפגנה, אני משתדל לגוון בהפגנות ובמיקומן כדי להתרענן, לא להשתעמם, לא להפוך את זה לרוטינה, לפגוש אנשים חדשים ולהגיע למקומות שעוד לא הפגנתי בהם. מה גם שזה מאוד משמח אנשים לפגוש מישהו שהגיע מרחוק במיוחד כדי להפגין אתם, אם זה בדרום הר חברון, בנתניה או באשדוד.

ולכן אעשה מאמץ להגיע מחר בשמונה בערב להפגנה הראשונה באשדוד נגד הסחבת של מנדלבליט בחקירות נתניהו, למרות שכרגע נראה שלא יהיו שם הרבה מפגינים. ככה זה הרי היה בהתחלה גם ברוטשילד וגם בפתח תקווה. אז אשמח אם תצטרפו אלי, או לאמא שלי בפתח תקווה, או לאחת ההפגנות האחרות ברחבי הארץ, קרוב או רחוק ממקום מגוריכם.



נ.ב. וטיפ קטן לגבי שלטים: אם כבר טרחתם להביא שלט, חברו אותו למשהו קשיח. קרטון גלי, פוליגל, קרטון ביצוע או הכי טוב קאפה (פלסטיק מוקצף), כי היא לא מתקפלת ברוח ועדיין קלת משקל. בהצלחה לנו.