מהגנה למאבק

<< אוגוסט 2010 >>

"אני חושב שתמיד ארצה להישאר מאחורי הקלעים, אני חושב ששם אני משפיע הכי הרבה. כשכולם עסוקים במה להגיד על הבמה, אני עסוק בלבנות את הבמה, במי יקשיב לך בכלל. אחרי שיקשיבו- אז נדון במה נגיד". (משה קלוגהפט בראיון לערוץ 7).

תכירו את משה קלוגהפט. מגזין "פורבס" הכתיר אותו כיועץ האסטרטגי השני בהשפעתו (!) בישראל, ואחד מ-300 הצעירים המשפיעים ביותר. הוא האיש שעומד מאחורי הקמפיינים נגד הקרן החדשה לישראל. שניהם, גם זה של "אם תרצו" וגם קמפיין הגז הערבי. כמובן שכל קשר בין הקמפיינים הוכחש, ובהמשך נראה למה בדיוק ההכחשה היא מנדבכי השיטה.

קלוגהפט גם הוביל מאחורי הקלעים את מאבק המילואימניקים אחרי לבנון-2, מאבק שכבר ידוע שהסתיר אג'נדה סמויה, למנוע את המשך תכנית ההתנתקות. על הבמה, ניצב רונן שובל. אחרי המאבק הזה, רונן שובל והנאמבר טו, ארז תדמור, השתתפו בתכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל. בשבוע שעבר, שני הארגונים נכנסו באקדמיה, אבל הכחישו כל קשר בין ארגון האב וחברת הבת וטענו שבסך הכול יש "חפיפה אידיאולוגית מסוימת". אחרי סיום ההכשרה, שובל הקים את "אם תרצו", ומשה קלוגהפט נעשה ליועץ האסטרטגי שלו.

קלוגהפט הוא איש רב כישרונות ורב מעללים, אבל נראה שמה שמעסיק אותו יותר מכל דבר אחר הוא איך להעביר את המסר הדתי-ימני לחילונים בשפה שלהם. הנה זה היישר מפי הסוס: "כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים. זה נחמד מה שאתה חושב ואיך שאתה תופש את העולם, אבל כשאתה מגיע למגרש הספציפי הזה: הפוליטי, הציבורי, אתה צריך לשחק בכללי המשחק שמתאימים למקום שאתה נמצא בו".

בשנתיים שלאחר ההתנתקות, הזמן שבו מתחילה להתבשל המתקפה המתואמת (שאותה אנחנו רק מתחילים להרגיש עכשיו) על כל מה שמריח מדמוקרטיה, הנקודה הזאת הפכה לקריטית. ראשי הציבור הדתי-ימני, זה שחושב את עצמו, בעקבות הרב קוק, לחלוץ שלפני המחנה ואת הציבור החילוני למחנה, הסתכלו אחורה וראו שהמחנה כבר לא איתם. בהפגנות נגד ההתנתקות, כמעט כולם היו חובש כיפה.

זה גרם להתחזקות הפלג החרד"לי, הבדלני, שהפסיק לראות במדינה הציונית "אתחלתא גאולה" ומטיף לפוסט-ציונות ימנית, לפיה הציונות החילונית סיימה את תפקידה, ועכשיו הגיע הזמן ל"מהפיכה אמונית". הימין הדתי המסורתי יותר, זה של הנהגת מועצת יש"ע, שחושב שלחילונים יש תפקיד בתכנית האלוהית כ"חמורו של משיח", הבין שהטרנד החדש מרחיק חילונים מהימין. אם זה יימשך, הימין, במקום להיות זה שמוביל את המדינה, יהפוך לתופעה סקטוריאלית שולית, עוד פלג דתי מני רבים. גם ישראל הראל, וגם רונן שובל תלמידו התבטאו בעבר שעלייתה של הפוסט-ציונות החרד"לית היא שהניעה אותם לפעולה.

צריך להבין את קריאת המציאות של האנשים האלו. רוב הציבור הישראלי נוטה לימין, אך זהו ימין פרגמאטי. כלומר, ימין שבעקבות אילוצי העולם האמיתי למיניהם, יכול להכריז על תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות וכו'. אבל מבחינת הימין הדתי, לא אילוצי המציאות מובילים לכך, אלא "חולשת רוח" מצד אחד, ויסודות טומאה חתרניים שהתמקמו במוקדי כוח: ארגוני חברה אזרחית, אקדמיה, תקשורת ובתי משפט, מצד שני.

העם היהודי, האצלה ישירה של הנוכחות האלוהית בעולם לפי הרב קוק, זוהם ע"י אותו ערב רב, והחליף את הלהט המשיחי באהבת חיי החולין הנוחים. כשעם ישראל יהיה מחויב לחזון, כך לדעתם, לא תהיה משמעות לאילוצי המציאות. כדי להציל את הימין הדתי, להפוך אותו לכוח הפוליטי והציבורי המוביל ולהחזיר את ישראל לתפקידה המיסטי כ"אתחלתא גאולה", הבינו ראשי המחנה, חייבים לגייס את החילונים, שלא מתעניינים בתיאולוגיה המשיחית, אבל מזהים את עצמם כציונים ופתוחים לרעיון לפיו בעיותיה של ישראל אינן תוצאה של מדיניות מטומטמת, אלא של חתרנות מבפנים.

איך עושים את זה? כך: "צריך להפוך את הזירה הזו לזירה מרתקת, חייבים. צריכים להביא אנשים שחלק יהיו ככה וחלק אחרת. צריך שזה יהיה מרתק, צבעוני, שידברו עליך, שזה יעורר ויכוחים, שיהיו פלגים לכאן ולשם" אמר משה קלוגהפט. זה מכבר, הוא פיתח ומקדם תיאוריה של "כוחנו בפיצולינו". החלטות כמו ההתנתקות, לדבריו, התאפשרו כי חילונים תמכו במפלגות כמו שינוי ו"הגמלאים" שלא הצהירו על עמדה מדינית, זכו בקולות בגלל דברים אחרים, אבל ברגע האמת הצביעו בעד מה שהוא רואה כמדיניות שמאלית. הימין הדתי צריך להריץ ארגונים ומפלגות נישה שפונות לציבור חילוני רחב, שברגע האמת, יצביעו למען ארץ ישראל השלמה. שימו לב לזה: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

לכן, המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשו עומד ישראל הראל, האיש שהקים את מועצת יש"ע וחברת הבת שלו, "אם תרצו", שגם דעותיהם בנושא ידועות, מתחמקים בעקביות מנקיטת עמדה בנושא ארץ ישראל השלמה ונעמדים על הרגליים האחוריות כשמישהו מנסה לתייג אותם כארגוני "ימין". לא, הם עוסקים ב"תודעה ציונית", בחישול רוח האומה הרופסת, ובמלחמה נגד אותו "ערב רב" ("פוסט-ציונים" בתרגום לשפה חילונית) שמזהם אותה, ארגונים דמוקרטיים, אקדמיה, תקשורת ובתי משפט.

בשנתיים האחרונות, רבים מאיתנו מרגישים שהמחנה הדמוקרטי בארץ נמצא תחת מתקפה מתואמת ומתוכננת. המידע העובדתי שמתחיל להיחשף לאחרונה מאשר את התחושה: בזמן הקדנציה של אולמרט, חברו גורמים מהימין הדתי של פעם, זה של מועצת יש"ע, המפד"ל, ומפלגת התחייה (אולי הביטוי המובהק ביותר לאידיאולוגיה המדוברת), שמעמדם נשחק בעקביות מאז שנות השמונים, ותכננו, בניצוחו של אחד היועצים האסטרטגיים המוכשרים בארץ, וכנראה החדשני שבהם, את המהלך הגדול שיחזיר אותם לקדמת הבמה כאידיאולוגיה ההגמונית של ישראל.

נדבכי השיטה הן "הלבנת" האידיאולוגיה של הימין הדתי המשיחי למונחים קלים לבליעה עבור הציבור החילוני, יצירת מראית עין של תנועה עממית ספונטאנית באמצעות הרצת גורמים שונים עם אג'נדות שונות לכאורה, "אם תרצו" בראשם, שמציגים את עצמם כפעילים שצומחים "מלמטה" כשלמעשה הם מטופחים, מקושרים ומסובסדים ע"י ה"אולד-בויז" של הימין הדתי וחילונים ששותפים לתפיסה המשיחית בגרסתה החילונית (גדעון סער, שהיה בנוער התחייה, לדוגמא). כל זה נעשה תוך הכחשה גורפת ושקרית של כל קשר בין הגורמים המעורבים, והסתרת אידיאולוגית ארץ ישראל השלמה, שרוב הציבור לא שותף לה, עד ל"רגע האמת". שיטת העבודה העיקרית היא מתקפה על הכוחות הדמוקרטיים שיכולים לבלום אותם, התקפה שנשענת על הנכונות של חברה נצורה לחפש אשמים וסטריאוטיפ ה"סמולן" שכבר הוחדר בהצלחה לשיח הציבורי.

השלב הראשון היה התקפה על ארגוני החברה האזרחית, השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא התקפה על האקדמיה. אני מהמר שברגע שהקמפיין הזה ימצה את עצמו, התקשורת תותקף ואחריה המערכת המשפטית. כלומר, כל מי שיכול להתנגד, לבקר ולחשוף את פרצופה האמיתי של ההתארגנות הזאת יוכפש, יוכתם ויוחשד בחתרנות ובוגדנות עוד לפני שהספיק לצאת נגדה.

ואז, הם הולכים לרוץ לפוליטיקה. כולם יודעים את זה, וייתכן שזה יקרה כבר בבחירות הקרובות. בהתאם לשיטתו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, אני חושב שאפשר לצפות ליותר ממפלגה אחת, שכולן מריצות גרסאות שונות של אותו המסר, ממצבות את עצמן כ"מרכז" ומדברות על "ציונות", "חינוך", "חברה" ו"מאבק בפוסט-ציונות".

ובנימה אישית: באמת שלא בזין שלי לכתוב על "אם תרצו" ומשפחתה המורחבת כ"כ הרבה. האמת, הייתי מעדיף לכתוב פחות על פוליטיקה ויותר על דברים אחרים. אבל אני חש בסכנה, ותחושות הבטן שלי בנוגע למה שקורה בסיפור הזה התבררו עד עכשיו כנכונות אחת לאחת. אני יכול רק לקוות שאני טועה לגבי ההמשך. מה שאני מציע זה להפסיק להגיב לאחר מעשה על הבלוקים שזורקים לנו על הראש חדשות לבקרים. מה שנחשף כאן ובמקומות אחרים הוא רק קצה הקרחון. תסתערו על האינטרנט, תחפשו, תחפרו, תצליבו, תחשפו, ותספרו את הסיפור.