RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2006
ההורים של לב אפור
פסטיבל הקומיקס חלף עבר לו, וערם אצלי ערימה של קומיקס לקרוא. מראש אמרתי שאני לא אפרסם ביקורות, יש יותר מידי אנשים שאני עלול להעליב, אין לי כוח לזה. את רוב הערימה, הקצרים והקלילים יותר, חיסלתי די מהר. פתאום לפני כמה ימים נזכרתי שעוד לא קראתי את "ההורים של לב אפור" של עדי קפלן ושחר כרמל. רק דפדפתי ברפרוף בפסטיבל.
שני אלה באו לי משום מקום, לא הכרתי אותם לפני בכלל.
אני מודה, הציפיות שלי לא היו גבוהות. לא חסרות פה ובכל מקום יציאות אמנותיות שנראות יפה מאוד אבל אין בהן הרבה תוכן או סיפור או איזשהו משהו.
תשמעו, מה אני אגיד לכם, הספר הזה שלהם באמת חזק.
זאת יצירה עם כל המורכבויות והדקויות של יצירה רצינית וטובה. יש משחקים רבי משמעות בפערים הגדולים שנפערים בין הטקסטים הרזים אבל הטעונים והתמונות העשירות ומלאות הרגש שעוטפות כל כפולה ויוצרות עולם (אה אה איזה משפט! כתבתי בעצמי!). מהתמונות המקדימות שראיתי ברשת לא הייתי בטוח איך התמונות הריאליסטיות יתחברו לסיפור זורם, ויתחברו עם הציורים הנאיביים של הדמויות. אז זה עובד. נוצר רצף, והדמויות, למרות שהן כאלה רזות ומאופקות מצליחות להעביר טונות של רגש.
יש שם המון הומור והשלמה מול קשיי החיים, יש המון מין אה, אני לא יודע מה בדיוק, הסתכלות על החיים שהיא מצד אחד משלימה ומצד שני לא מתפשרת כאילו? משהו כזה.
בקיצור זה מצליח להעביר כמה רגשות שונים במקביל, שזה די מרשים.
תסלחו לי על הפלסף האמנותי, תודו שאני לא עושה את זה הרבה, אז פעם ב מותר לי. אחרי המשפט הראשון השתדלתי לכתוב כמו מפגר ולא כמו מבקר. פאקינג לפחות אנ'לא מספר לכם חלומות שלי.
ואני גם חותם על כל מה שאורה לברון כתבה במוסף הספרים של הארץ. חוץ מההיבטים האמנותיים והרגשיים, יש כאן עיסוק בנושא החברתי בצורה עדינה ובלי סיסמאות.
הלוואי והייתי כמוהם, מתרכז בשקט רק בעשייה האמנותית עצמה ולא מתפתה להשקיע את כל המרץ שלי בכל המסביב. מה אני אעשה, אני מוצא עניין גם במסביב. אני מרגיש דחף לדחוף את מה שעשיתי. לא מספיק לי ליצור, אני רוצה שאנשים יראו את זה.
אורי, אני קונה לך עותק ומוסיף לחבילה שהכנתי, וכשאחזור בשבוע הבא אשלח לך ללונדון שתראה גם.
ולכם אני ממליץ: עדי ושחר יהיו ביום שישי בשוקולטורה בביאליק. אם עוד לא רכשתם לעצמכם ולכל קרוביכם את הספר, הזדרזו ותקנו את המעוות - עוד לא מאוחר!
(אפשר גם דרך האתר שלהם אם רוצים)
|
נכתב על ידי
,
27/9/2006 10:08
בקטגוריות סיפרותי, ביקורת, איור, אמנות, הערות אישיות, חברה וכלכלה, עירוני, קומיקס, קומיקס ישראלי, תרבות אלטרנטיבית
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פיוטר ב-1/10/2006 03:22
|
שישי הזה: יריד שוקולטורה 10:00-17:00
בשישי הזה שוקולטורה יוצא לראשונה אל מעל פני האדמה במתחם ביאליק (רחוב ביאליק יוצא מאלנבי בין שינקין לבן יהודה), 10:00-17:00.
יריד הוצאות ספרים עצמאיות, קומיקס, שירה, לייבלי מוזיקה, טי שירטס, כתבי עת ועוד ועוד.
יהיו גם דיג'ייז ובטח גם באר.
אם התגעגעתם לירידים, הנה ההזדמנות שלכם, ועכשיו גם יש מזג אוויר נעים.
אמנם אתמול ירד גשם (איזה כיף!), אבל קשה לי להאמין שהוא יחזיק מעמד עד יום שישי.
אתמול שמעתי מדירתי שבקומה השלישית ילד קטן אומר ברחוב: "זה היורה!".
זה לא, כי ירד כבר בשישי, אבל לא חשוב.
אגב, אם בא לכם לרכוש את הסדרה החדשה של ספרוני דימונה בלי להתקל בפרצופי הזחוח אז הנה ההזדמנות שלכם - אני אהיה בכרתים באותו זמן.
נ.ב. הייתה פעם סדרה בריטית בשם Goodness Gracious Me. אותי הם מצחיקים מאוד. תהנו.
| |
שנה טובה
נ.ב.
אם תמיד רציתם לראות את אריאל וייסמן קופץ ערום על טרמפוטלינה ואף לגרום לו לעשות תרגילים משעשעים - אז זאת ההזדמנות שלכם! (מקור: ירדן בקונספציה)
| |
שחררו את הלמו!
מתוך הטור של גל מור בוינט:
השוטר אזולאי: האינטרנט כמרקחה
רפ"ק קרסו: כבר עצרתם את הלמו?
השוטר אזולאי: עדיין לא
רפ"ק קרסו: נו, אז למה אתם מחכים?
מה לא הגיוני במשפט הבא? "המשטרה פשטה אתמול על משרדי רדיו תל אביב בנמל תל אביב ועצרה את השדרים שי גולדשטיין ודרור רפאל, לאחר שחשפו בתוכנית הערב שלהם את שמה הפרטי של א', המתלוננת הטוענת כי נשיא המדינה משה קצב כפה עליה קיום יחסי מין".
גולדשטיין ורפאל לא נעצרו, כמובן, על אף שהפרו צו איסור פרסום. קשה לעלות על הדעת מעצר כזה כשמדובר בשני ידוענים או עיתונאים. אך למשטרה אין כל עכבות כשמדובר במשה הלוי, הידוע בכינויו "הלמו", שנעצר אמש (ג') בחשד שחשף את שם המתלוננת נגד חבר הכנסת חיים רמון.
הלוי, דמות ידועה ברשת ובעל אתר ובלוג, נעצר על ידי שוטרי היחידה הארצית לחקירות הונאה. בחיפוש שנערך בביתו נלקחו מחשבים, כמות גדולה של תקליטורים, שישה דיסקים קשיחים, קלטות גיבוי וכרטיסי זיכרון שונים.
בדיון שנערך אתמול בבית המשפט, אמר נציג המשטרה, פקד ניר אלקבץ, כי "מדובר באדם שיש לו אתר אינטרנט שבו הוא מפרסם פרסומים שונים ומשונים, והפניות לכל מיני שופטים". אתם מבינים, אתר עם "פרסומים שונים ומשונים" ו"הפניות לכל מיני שופטים".
הלוי יישאר במעצר לאחר שמעצרו הוארך פעמיים. זאת, לאחר שהודיע כי לא יעמוד בתנאי השחרור בערבות ובאיסור על חיבור לאינטרנט למשך 30 יום (המשטרה ביקשה 60!), הדרושים כדי לבחון ולהעתיק את תכני הדיסק הקשיח שלו. הליך שאמור לארוך מספר דקות בלבד.
עד כאן גל מור.
כתבו על זה גם חנן כהן , גדי שימשון ובטח עוד רבים וטובים.
ובעקבות הדיון עם אריאל ויסמן בתגובות נאלצתי לאמץ את מוחי וכך מצאתי מטאפורה מעולה:
לעצור את הלמו על פרסום שמה של המתלוננת זה כמו לעצור מישהו על עבירת השתנה בים.
ברור שהוא עבר עבירה על החוק, ברור שלא ראוי להעניש אותו על כך.
בטח שלא במעצר ובשלילת גלישה באינטרנט. או בים.
עדכון נוסף:
ובתגובה למרגי, שעשתה השוואה לעבירה של גניבת רכב, עוד השוואה:
אם להשוות לגניבת רכב, אז אחרי שגנבו את הרכב ופירקו אותו לחתיכות, הלמו עבר שם ולקח לו איזה טאסה שהגנבים שכחו שם. אפשר להגיד שהוא עבר עבירה, אבל לא משמעותית במיוחד.
| |
תחרות עיצוב כרטיסי-פרסום לזונות!
מוקד הסיוע לעובדים זרים פוצח בתחרות (הטקסט מתוך האתר שלהם):
ההערכה היא כי בחודש אחד מתקיימים בישראל כמיליון ביקורים של לקוחות אצל זונות. אכיפת החוק נגד סרסורים, סוחרי נשים ומפרסמי מודעות זנות הינה בעלת חשיבות, אולם אין ביכולתה להעלים את התופעה (והחוק גם לא ממש נאכף, וכשהוא נאכף, הוא נאכף יותר נגד הנשים ופחות נגד הסרסורים. א.ס.). כל עוד קיים ביקוש, כל עוד אנשים פוקדים חדשות לבקרים את בתי הזונות ורוכשים את גופן של נשים, הן אזרחיות ישראל שנאלצו לעסוק בזנות מתוך מצוקה וחוסר ברירה והן קורבנות סחר בנשים, תמשיך תעשיית המין לשגשג.
לצורך זה אנו פותחים בתחרות עיצוב כרטיסים המדמים פרסומת למכוני ליווי (כפי שניתן למצוא על גבי מכוניות חונות לעתים קרובות), ובהם מסרים אשר מערערים על הלגיטימיות של צריכת שירותי המין.
את ההצעות לעיצוב הכרטיס ניתן לשלוח עד ה-15 באוקטובר לעידן [email protected]
בתום החודש תפתח התחרות להצבעת הגולשים. העיצובים שידורגו במקומות הראשונים יודפסו באלפי עותקים ויחולקו ברחובות. התחרות פתוחה למעצבים, אמנים וחובבים בציבור הרחב.
אין פרס כספי בתחרות זו.
מיהו קהל היעד?
קמפיין זה נועד לפנות אל הציבור הרחב, ובכללו קהל הלקוחות, ולהציב סימני שאלה בפני הבנאליות שבצריכת שירותי זנות.
המסר הכתוב:
ניתן להשתמש באפשרויות המוצעות להלן או לבוא עם מסר משלכם. המסר מחולק לשניים: צד קדמי מפתה, צד אחורי מפתיע.
השפה העיצובית:
השפה העיצובית אמורה להסתמך על שפת הכרטיסים המחולקים על שמשות מכוניות. יש לשים לב ששימוש בוטה מדי בשפה פורנוגראפית עלול להחטיא את המטרה.
הפורמט:
הגודל המלא של הכרטיס הוא 5X9 ס"מ, ב-300DPI, (כלומר 1063X591 פיקסלים). יש להגיש את העיצוב לתחרות בשני קבצי jpeg (קובץ אחד לצד קדמי, קובץ שני לצד אחורי) בגודל מוקטן,
בממדים: רוחב: 260 פיקסל, גובה: 150 פיקסל ניתן להשתמש בצבע מלא. הזוכים בתחרות יתבקשו להגיש את העיצוב בפורמט מותאם לדפוס במועד מאוחר יותר.
להלן מספר הצעות לכיתוב על גבי הכרטיסים:
- צד א: רצית סטודנטית לכלכלה? צד ב: מי בוחרת להיות זונה? האם פגשת אישה שהתלבטה בין עיסוק ברפואה, עריכת דין או זנות?
- צד א: שפחות מין מחכות רק לך. צד ב: %70-95 מהנשים הנקלעות לזנות נאנסו בילדותן בידי קרוביהם.
- צד א: קשה לך? אף בחורה לא מסתכלת עליך? יש פיתרון! צד ב: שלם 200 ₪ לאיזה סרסור ופתאום אתה מלך! בוא להתחזק על חשבון נשים חסרות אונים! בוא להתעלל בנשים במצוקה! למה הן צריכות לשלם בגופן וחייהן על הבעיות שלך?
- צד א: היא רוצה אותך צד ב: אי פעם טרחת לחשוב אם היא באמת מסכימה?
- צד א: המקצוע העתיק בעולם... צד ב: השקר העתיק בעולם
- צד א: היא רוצה אותך צד ב: 92% מהנשים בזנות רוצות לעזוב את הזנות
פרטים אישיים: נא להוסיף שם מלא, כתובת אתר אישי (במידה ויש), והערות שתרצו לחלוק עם הגולשים מוקד הסיוע לא מתחייב להעלות לאתר את כל ההגשות שיישלחו אליו.
|
נכתב על ידי
,
19/9/2006 09:25
בקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אמנות פוליטית, חברה וכלכלה, חינוך, מהגרי עבודה, סחר בנשים, עיצוב גרפי, עירוני, פרסום
הצג תגובות
הוסף תגובה
1 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קורלי ב-29/11/2006 11:11
|
הצילו! מחרחרי שלום!
נחשו מי אמר: "היציאה למלחמה הייתה שערורייה...ניתן היה להתגבר על בעיית הטילים בדרום לבנון בדרכים דיפלומטיות...ההתקפה ביומיים האחרונים של המלחמה, אחרי שכבר הוחלט על הפסקת אש, שבה נהרגו 33 חיילים, הייתה ספין של ראש-הממשלה...ראש-הממשלה, שר-הביטחון והרמטכ"ל צריכים להתפטר..."
נכון, ארגון "גוש שלום" אמר את הדברים האלה.
אבל בזה אין חדש. מה שחדש הוא שאתמול חזר על הדברים, כמעט מילה במילה, הרמטכ"ל האחרון של צה"ל, משה יעלון.
"בוגי" יעלון רחוק מ"גוש שלום" כרחוק מזרח ממערב. הוא לא שייך ל"קבוצת-שוליים". הוא בא ממרכז הממסד. הוא ימני מובהק. הוא היה אחראי לכמה מן המעשים המתועבים ביותר של הכיבוש.
יש עוד הבדל: "גוש שלום" אמר את הדברים בשעת אמת, בעיצומה של המלחמה, כאשר עוד אפשר היה להציל את חייהם של אותם 33 חיילים. אז היו הדברים בלתי-פופולריים באופן קיצוני, על גבול הבגידה. מכיוון ששום כלי-תקשורת ישראלי לא היה מוכן לפרסם אותם, הגוש פירסם אותם במודעות בתשלום. יעלון בא עכשיו, אחרי שהרוח במדינה השתנתה, וזה הפך לפופולרי.
לא חשוב מה הם מניעיו של יעלון. (לפני שנה, כזכור, הדיח אותו אריאל שרון ומינה את דן חלוץ במקומו כדי לקדם את ה"התנתקות".) מה שחשוב הוא שהדברים נאמרו על-ידי אדם בעל סמכות צבאית עליונה. כאשר איש כזה קובע ש-33 חיילים נהרגו למען האינטרס האישי של אהוד אולמרט, זה אישום נורא. כאשר הוא אומר שהמלחמה כולה הייתה מיותרת, ושניתן היה להתגבר על הבעיות בגבול הצפון בדרכים דיפלומטיות - יש לדברים תוקף רב.
הדברים חשובים לא רק לגבי האירועים לפני חודשיים, כאשר מנהיגי המדינה טענו שנשקפה לנו סכנה נוראה בגבול הלבנוני. זה חשוב שבעתיים לגבי האירועים של היום, כאשר אותם המנהיגים מזהירים בפני "סכנה" הרבה-הרבה יותר חמורה במקום אחר.
במסדרונות הממשלה נשמעת עתה קריאת-בהלה: "הצילו! שלום עליך, ישראל!"
אויב נורא זומם לכפות עלינו שלום. הוא מתקדם לקראתנו משני עברים, בתנועת-מלקחיים אדירה.
הזרוע האחת של ההתקפה הזאת היא ממשלת-האחדות הפלסטינית, העומדת לקום.
הזרוע האחרת היא החלטת הליגה הערבית לחדש את יוזמת-השלום הערבית.
מבחינתה של ממשלת ישראל, התקפה זו מסוכנת לאין-שיעור מכל הרקטות של חסן נסראללה.
ממשלת האחדות הפלסטינית באה לפתור בראש ובראשונה צרכים פלסטיניים פנימיים.
מאז שהציבור הפלסטיני בחר בחמאס, נוצר ברחוב הפלסטיני מצב של תוהו ובוהו. ההתנגשות המתמדת בין הנשיא, שהוא ראש פת"ח, לבין ראש-הממשלה, איש חמאס, יצר מצב של ניתוק ושיתוק דווקא בשעה שהעם הפלסטיני זקוק לאחדות כדי לעמוד על נפשו.
תנועת פת"ח שלטה בתנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית מאז הקמתה בידי יאסר ערפאת לפני כמעט 50 שנה. אין היא משלימה עם מפלתה. אבל עם הלוחם על עצם קיומו אינו יכול להרשות לעצמו ששתי תנועות כה מרכזיות יעסקו במאבקים ביניהן, במקום לשתף פעולה במאבק לחירותו.
נוסף על כך המצור, שהטילו אירופה ואמריקה על הרשות הפלסטינית, בפקודת הנשיא בוש. זהו ניסיון חסר-תקדים להרעיב עם שלם, פשוטו כמשמעו, כדי להכריח אותו לפטר את הממשלה שבה בחר בבחירות דמוקרטיות.
ממשלת האחדות נועדה להחזיר את הסדר הציבורי הפלסטיני ולשבור את המצור הבינלאומי.
לשם כך צריכה הממשלה לעקוף כמה מכשולים. מטעמים דתיים, קשה לחמאס להכיר רשמית במדינת ישראל. אין לזה שום קשר לאנטי-שמיות, כביכול, אלא לעובדה שעל פי האיסלאם, פלסטין היא "ווקף" השייך לאללה (בדומה לאמונת הפונדמנטליסטים היהודיים, שאלוהים הבטיח לנו את הארץ וכל ויתור על חלק ממנה הוא חטא בל-יכופר). אבל הדת המוסלמית פתחה דלת אחורית לעקיפת מצווה זו על-ידי היכולת לעשות "הודנה" לזמן ארוך - עשרות ואף מאות שנים.
הדרך לפיתרון הבעיה היא להחתים את ממשלת-האחדות, בראשות חמאס, על הצהרה המכירה ב"מסמך האסירים", בהחלטות האו"ם, בהסכמים בין אש"ף וישראל וביוזמה הערבית - מסמכים המבוססים כולם על ההכרה במדינת-ישראל. זה צריך להספיק למי שרוצה באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני.
מבחינת ממשלתנו, זאת בדיוק הבעיה.
הזרוע השנייה של מתקפת השלום היא חידוש "יוזמת השלום הערבית".
יוזמה זו נוסחה בשעתו על-ידי עבדאללה, אז יורש-העצר של סעודיה ועכשיו מלכה. היא אומצה על-ידי ועידת הפסגה של ראשי המדינות הערביות, שנערכה בביירות.
התוכנית הזאת אומרת, בפשטות: כל העולם הערבי יכיר בישראל ויכרות עימה ברית שלום, אם תיסוג לגבולות 1967 ותאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית.
ישראל דחתה את היוזמה הזאת "על הסף" (אצלנו דוחים כל יוזמת-שלום "על הסף", כדי שלא תספיק, חלילה, להכניס רגל בדלת.) היוזמה הונחה על האצטבה וצברה שם אבק. עכשיו החליטו הערבים הרשעים לאבק אותה ולשים אותה שוב על השולחן.
מול סכנה זו של מחרחרי-השלום הערביים מגייסת ממשלת-אולמרט את כל כוחותיה. למרות שכל ההנהגה הפוליטית והצבאית עסוקה עכשיו בקרב על הישרדותה אחרי כישלון המלחמה בלבנון, היא מתאחדת מול האיום המבהיל הזה.
ציפי ליבני נשלחה באופן בהול לארצות-הברית כדי לקדם את פני הרעה. היא באה לשכנע את הנשיא בוש (ש"קפץ" לחדר בשעה שדיברה עם קונדוליזה רייס) להפעיל את הווטו האמריקאי הקטלני נגד כל החלטה של מועצת-הביטחון העלולה לתמוך בשלום. היא תיוועד עם עשרים ראשי ממשלות ושרי-חוץ כדי לבקשם להציל את ישראל מפני הסכנה.
לשם כך היא הוציאה מהבוידם של משרד-החוץ את הסמרטוט הדיפלומטי הקרוי "מפת הדרכים". ממשלת ישראל מעולם לא חלמה אפילו לבצע הסכם זה, שכל מטרתו הייתה מלכתחילה ליצור את הרושם שהנשיא בוש נחל הצלחה כלשהי במזרח התיכון. מהרגע הראשון ידעו כל הצדדים שזהו מסמך שאינו ניתן לביצוע.
ישראל וארצות-הברית יכריזו, על כן, שיוזמת-השלום הערבית מזיקה לשלום, מפני שהיא נוגדת את "מפת הדרכים". את ממשלת-האחדות הפלסטינית, לכשתקום, יש לפסול, מפני שאין בה הצהרה מפורשת שכל חבריה מכירים במדינת-ישראל (כאילו כל חברי ממשלת ישראל מוכנים להכיר במדינת פלסטין או בממשלתה). לכן יש לקיים את המצור על הציבור הפלסטיני עד שיכרע ברך וייכנע.
מדוע מבהילה מתקפת-השלום את ממשלת ישראל?
אילו היו באים אלינו ב-4 ביוני 1967 ואומרים שכל העולם הערבי מוכן לעשות איתנו שלום בגבולות שהיו קיימים באותו יום, ושגם הפלסטינים מקימים הנהגה המוכנה לסיים את הסכסוך ההיסטורי, היינו חושבים שהגיעו ימות המשיח.
אבל ב-5 ביוני 1967 פתחנו במלחמה, ששינתה את הכול. כבשנו את כל פלסטין ועוד שטחים גדולים, והודענו שאנחנו מחזיקים בהם זמנית לצורכי מיקוח, אבל עם האוכל הרי בא התיאבון. התחלנו לספח שטחים (את ירושלים המזרחית וסביבותיה ואת רמת-הגולן), ולהתנחל באופן מאסיבי בגדה המערבית.
בעיניה של ממשלת ישראל, יוזמת השלום - כל יוזמת שלום - אינה אלא מזימה מרושעת של מחרחרי-השלום לגזול מאיתנו את השטחים האלה. הדבר היה מכריח אותה להפסיק את תנופת ההתנחלות, שלא נפסקה אף לרגע מאז 1968, והנמשכת גם עכשיו במלוא המרץ, ולפרק את ההתנחלויות הקיימות.
תנועת-המלקחיים של מחרחרי השלום עלולה לתפוס תאוצה, ליצור לחץ בינלאומי שקשה לעמוד בפניו. מכאן הבהלה בירושלים.
יזמת-השלום הערבית יכולה לשכנע אם תצליח להעמיד לפני הציבור הישראלי את הברירה הפשוטה והחד-משמעית: שלום בלי השטחים הכבושים - או השטחים הכבושים בלי שלום.
אחרי שש מלחמות גדולות ועוד כמה וכמה קטנות היינו אמורים כבר לחשוד שהמחיר בדם ובדמים כבד הרבה יותר מדי, ומה שהכי חשוב - אינו מביא ניצחון, אלא דירדור החברה הישראלית.
בשש שנות האיוולת בין מלחמת 1967 ומלחמת 1973, טבע משה דיין סיסמה: "שארם אל-שייח' בלי שלום עדיפה על שלום בלי שארם אך-שייח'."
בגלל סיסמאות כאלה נהרגו 2700 חיילים ישראליים (ומי יודע כמה מצרים וסורים) במלחמת יום-כיפור. אחריה החזרנו את שארם אל-שייח' יחד עם כל סיני, וזכינו בשלום עם מצריים. משה דיין עצמו מילא תפקיד בהשגת שלום זה.
כמה חיילים ואזרחים, ישראלים וערבים, צריכים להיהרג כדי שנבין שהשלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו חשוב לאין שיעור יותר מאשר השטחים ההתנחלויות?
אורי אבנרי.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: