עוד פעם מהפעמים ששכחתי שיש לי בלוג. מצד שני, גם אם הייתי זוכרת...אין לי זמן בכלל לכתוב פה.
הרבה דברים השתנו מאז שכתבתי פה פעם אחרונה. אחד מהם זה זה שהתגייסתי.
הדבר הנורא הזה קרה ב12 לאוגוסט..כן כן, צעירה שכמוני.
התגייסתי להיות לוחמת ולטחון 3 שנים כמו מנייקית. חילוץ והצלה של פיקוד העורף.
ידעתי שאני הולכת לשם, אבל גם אני כמו הרוב ממורמרת מהתפקיד ומהצבא בכלל...
אצלי זה התחיל מהשבוע הראשון של הטירונות. וזה נבע מכל מיני דברים...אחד מהם זה שהייתי מתגעגעת הביתה בצורה מטורפת!
לא הייתי יכולה להעביר יום בלי להיות עצובה\מדוכאת\לפעמים בוכה... הדברים האחרים, זה כל מיני בעיות בבית שבאו בעיתוי "מושלם" עם זה שהתגייסתי. אין מה לומר...באותו הרגע רציתי לזרוק הכל לעזאזל ולצאת מהיחידה כמה שיותר מהר. מצידי להיות ג'ובניקית ולחזור כל יום הביתה. בכיתי למפקדת שלי, מכיתי למ"מ שלי, בכיתי אפילו לקב"ן של הבסיס...אפחד מהם ל באמת עזר לי. כולם (חוץ מהקב"ן) ניסו לשכנע אותי להשאר. אבל אני בשלי...לא רוצה להשאר.
וככה זה היה עד לפני ממש כמה ימים.
השבוע האחרון היינו בסד"ח (סדרת חינוך) בי-ם ולטרון. כל הסגל אמר לנו שהשבוע הזה בא כדי להכניס לכם לא כוח ולא מקצועיות, אלא משו לבפנים. ללב. למוח. שתבינו מה זה הצבא שלנו, למה הוא קיים, איזה מלחמות הוא עבר...אמרו לנו שהשבוע הזה יכול גם להכניס לחלק מכם דברים חדשים לראש, לחזק אתכם. חשבתי לעצמי "מה הם מזיינים בשכל...? אני לא נשארת פה ולא משנה מה."
אבל רבאק. זה קרה. זה שינה לי את צורת החשיבה שלי. זה שינה את הגישה שלי כלפי הצבא.
הושפעתי בעיקר מהסרטונים שהראו לנו על מלחמת לבנון השניה. ואני מכירה מישו שנלחם בה. המישו הזה הוא חבר שלי. וכן, אני מעריכה אותו על זה. ואני יודעת שגם לו היה קשה בהתחלה בצבא, אבל הוא נשאר ובסוף גם נלחם למען המדינה הזאת. אני תמיד אומרת לו שזה לא מתפס לי שהוא היה במלחמה. זה באמת לא נתפס לי. לא יודעת למה.
עוד משו שחיזק אותי זו הרצאה שהייתה לנו עם הרב משה קינן. הוא הכניס לנו כ"כ הרבה דברים לראש שזה לא ייאמן. ולא רק לנו, הצעירים. אלא גם לכל הסגל שלנו.
בקיצור, עם כל המירמור שלי (שקצת עבר) ועם זה שהולכים לאכול חרא...החלטתי שאני נשארת. אני אשאר, ואני אעשה 3 שנים.
ואם אני לא אשאר שם בסופו של דבר, מכל סיבה שהיא...אל תקראו לי אנה.
מחר חוזרים לצבא, ומחרתיים יוצאים לכבוד החג :)