אני שוב כאן, שנה אחרי. כבר חצי שנה גרושה!. מי שחשב שהיום הסטטוס הזה מקובל ונפוץ טעה טעות מרה. אולי נפוץ, אך מקובל לא – ביחוד לא בחברה הדתית! ואני עוד אכתוב על זה.
כעת אני שלמה יותר, בוגרת ומודעת, עדיין "מתחת לכיפה הסרוגה" ולא דופקת חשבון לאף אחד כי כבר אין לי למי. כיום חילונית אך עדיין יש לי כמה חשבונות עם העולם הדתי, כמעט לגמרי מבחוץ אך במבט חד ונוקב.

עברנו תהליך מייגע של מאבקי עורכי דין אך דעו לכם שהדשא של השכן פחות ירוק במקרה הזה.
למרות שעזבנו את תהליך הגישור שנינו הבנו שגם בתהליך מלחמתי עם עו"ד כדאי להיות שפוי, לא לאבד כסף מיותר ולנהל מו"מ. וכך היה, תוך חצי שנה (שלפעמים נראה היה שהתארך לשנים) ההסכם היה מוכן, אושר במהירות בבית המשפט לענייני משפחה, עוד קצת קשרים וקיבלנו תור יחסית מהיר בבית הדין הרבני. ושם, למרות החששות שלי, הייתי רגועה להפליא, אף חרדי עם גלימה לא הציק לי ורק תהליך בדיקת השמות היה ארוך ומייגע. הכינו את קלף הגירושין (עבודת יד), טקס קטן בליויי עדי בית הדין ותוך דקות הייתי "מגורשת". הבאתי איתי חברה שהיתה צריכה להעיד, היא בכתה ללא הרף ואני חייכתי. המעמד היה קשה לה כי הכירה אותנו מבחוץ אך לא מבפנים. ידעתי שמכאן אין דרך חזרה ואני יוצאת לעולם חדש, אופטימית.
18 שנה הסתיימו להם בחתיכת נייר קטנה וכמה משפטי קדושה... עצוב...
הוא מיהר לצאת משם ורץ לחייו החדשים, תוך חודש כבר מצא לו את אשתו הבאה (כנראה)... זה טיבם של גברים.
הוא הפך ציפור דרור ואני ציפור בכלוב. לי יש אחריות אימהית והוא, חופשי כמעט לעשות כרצונו.
תהליך ההכרויות בעולם החילוני/דתי הינו קשה מאוד עבורי כי אני מוגבלת, קודם כל הילדים ואח"כ אני. זו האחריות שלי להקל על כאבם ואני יכולה לצאת רק בזמן שהם אצלו וגם אז יש פה רכבת וצריך לנסות להעמיד גבולות מאוד ברורים.
אני בונה את חיי מחדש, בודקת עם עצמי מה אני צריכה ורוצה, לעיתים מעיזה ולעיתים נחה, מכירה המון אנשים נפלאים וגם כאלו שלא כל כך..., רכשתי חברות חדשות, חלקן גרושות, מה שבעבר לא היה לי אף פעם – חברות שהן רק שלי. רגע אחד אני פורחת ורגע אחר נובלת, זוכרת כל הזמן שאמנם אני חילונית בהשקפתי אך בבית גדלים ילדים דתיים ואני מחוייבת שלא לבלבל אותם ולתת להם יציבות וביטחון.
אני במסע ארוך להכרת עולמי החדש, מה שראיתי משם, מכאן הוא ממש שונה ואני לומדת לחיות עם מה שהעולם מציע לי, חזקה, חופשיה, ומשוחררת.