הימים הללו שעוברים עלי ועל משפחתי הינם טעונים במיוחד.

הגרוש שלי עזב לעיר אחרת. בעוד כמה ימים הוא מתחתן! אני מרגישה מוזר. שילדתי 3 ילדים לגבר זר, כאילו לא היו חיים של שנים ארוכות קודם לכן. כאילו לא היתה לי זוגיות. מי הוא בכלל? הכרנו פעם?

חששתי ממה שזה יעשה לילדי, בנתיים כולם עדיין סביב החגיגה ואני לא יודעת מה מתחולל בנפשם, קשובה ומחכה לבאות. הוא קונה להם בגדים חגיגיים, הם יצטלמו כולם ביחד – משפחה חדשה. ואני? אני לא שייכת. כאילו לא הייתי. הלב שלי ריק. אני לא מרגישה כלום. אני בטח אלך לעבוד באותו ערב בו הם יתחתנו ויתחילו חיים חדשים ומאושרים. בטח כולם יגידו לו "שיהיה בהצלחה הפעם" – כאילו אני הייתי האסון של חייו.

מדהים איך שהזמן חולף לו במהירות. בפעם האחרונה כתבתי כאן על הבן האמצעי שלי שחווה קשיים לימודיים והתנהגותיים. שנה ארורה. בסופה החלטנו אביו ואני להתעקש שישאר בישיבה. התנגדנו לחינוך מיוחד ו"פיטרנו" את הפסיכולוג שלו וגם את הפסיכיאטרית.

אני חווה עדיין בעיות ביני לבינו. אני כנראה כר נוח להוצאת הרגרסיות שלו ומתמודדת עם זה. אני חושבת שכעת אני בכיוון הנכון, יודעת יותר איך לקרוא אותו. מבינה שזה לאו דווקא נגדי.

המציאות לפעמים עולה על כל דימיון. עידן הפך מנער בעייתי עם מינוס השגים לימודיים להפתעה של הישיבה! הוא עשה מהפך התנהגותי ולימודי תוך חודשים ספורים. פתאום היה לו חשוב להוכיח שזה לא היה הוא בשנה הקודמת. אין שום הסבר הגיוני למה שקורה לו. הוא נבחר ברוב קולות לנשיא ביה"ס!, ולאחרונה כל כמה ימים מקבל מתנה או תעודת הצטיינות ושבח על התנהגות.

הסיפור שלנו יכול ללמד כל הורה כיצד להאמין בילד שלך. אנחנו ההורים היינו היחידים שהאמנו בו. ידענו מה גידלנו – ילד פיקח מאוד וטוב ביסודו. לא יכולנו להשלים עם העובדה כי הוא הפך לתלמיד נכשל עם הפרעות התנהגותיות. הורים יקרים, התרופות הפסיכיאטריות משבשות את הראש, אל תעשו את זה לילדים שלכם. זה לא הפתרון. כל מה שצריך זה הרבה אהבה, תשומת לב וסבלנות.

לראות את הציון "90" בעבודות ומבחנים זה מהפך עצום אחרי ששנה שלמה ראינו רק אפסים, אם בכלל.

הוא כתב עבודה בספרות בה הוא סיפר את סיפורו האישי, על כך שצריך לתת לבני אדם הזדמנות שניה. המורה כתבה לו "מקסים ומרגש!", "נהנתי לקרוא את עבודתך, נהנתי מהכנות שבה, מהבגרות ומההבנה. יפה מאוד! המשך כך"...

כשחילקו תעודות הוא קיבל מתנה על המהפך שעשה, ימים אח"כ קיבל תעודת שבח על התנהגותו בטקס שנערך לכלל הישיבה.

יש לנו עוד דרך ארוכה, הוא צריך להשלים פער של שנה בלימודים וזה קשה, לאט, הכל יסתדר בסוף. ואני, תחושות של אמא, חוששת מהתקדמות מטאורית ומקווה שלא תהיה נפילה.

בחיים שלי מתחוללים כל הזמן שינויים. אני נהנית ושלווה יותר. יש לי חברות חדשות, חברות בלב ובנפש, אחת אלמנה והשאר גרושות. אנחנו נפגשות, יוצאות, ומבלות – ים, סדנאות, הצגות או סתם קפה בבית. משוחחות בטלפון על בסיס יומי. דברים שלא היו לי אף פעם. כנראה שלפעמים צריך להתגרש כדי לקבל משהו אחר שכמהים לו.

חיי האהבה שלי עברו גם הם מהפכים ושינויים. הכרתי לא מעט גברים שלא התאימו לי, עד שמצאתי אחד באופן טבעי, קרוב לבית, גרוש כמוני, במרחק הליכה, מתחת לפנס הרחוב ממש. אנחנו עושים כמעט הכל ביחד – הליכות משותפות, הרצאות, הצגות, מסעדות, סרטים בבית..., ומתראים כמעט כל יום לפי הסדרי הראיה.

והמפתיע מכל זה שהוא דתי! דתי "אמיתי", לא לייט ולא בכאילו. הוא חווה את אותם דברים רעים מהחברה הדתית שזנחה אותו רק בגלל שהוא גרוש. אנחנו חיים את הרגע, כי טוב לנו יחד. יצרנו לנו פינה יפה ואינטימית. אני "החברה שלו" ולפעמים אני מרגישה שוב כמו בת 20. הוא מקבל אותי כמו שאני כי זה לא מפריע למערכת היחסים הנפרדת שאנחנו חווים כרגע. בלי תנאים, ביחד ולחוד...

מדוע חזרתי לאותו מקום שממנו ברחתי? שאלה טובה. אין לי עליה תשובה. זה פשוט קרה מבלי שתכננתי, מרגע של צחוק לכמה רגעים של רצינות. נדמה לי שזיהיתי משהו בסיסי ואנושי שאני לא מוצאת בעולם החילוני. זה לא אומר שאחזור להיות אי פעם דתיה, ממש לא, אני רק מתרחקת והולכת, אבל כנראה שמשהו בחינוך, בתפישה, באנושיות, באמת ואולי אפילו בתמימות... יש משהו בערכים ובאנשים שהתחנכו במגזר המסויים הזה, ואני רגילה אליו כמעט כל חיי, למרות שאסתייג ואומר שאני "זכיתי" להכיר גברים חילוניים כמעט רק דרך האינטרנט וזו תופעה בפני עצמה ואולי לא מייצגת.

החיים יפים ומהנים אם אנחנו רק נותנים להם להיות.