כמה שנים אתם מכירים אותי? 3 פלוס? לפחות חלקיכם... וחלקיכם אפילו יותר. אבל הכל התחיל הרבה שנים קודם...
הימים הנוראים שלי מנערים אותי מכל הכיוונים: זוגיות, אהבה, דת...
שני ימי ראש השנה היו קשים לי מאוד. ביום השני חלפתי ליד חדר העבודה שלי והרגשתי שקשה לי להתאפק, אבל התאפקתי. חזרתי לספה לקרוא ספר (זה לא כל כך רע).
הפסקה בבית הכנסת. האיש שלי נכנס וראה אותי ואת ביתי שרועות בנחת קוראות ספר. הוא התעצבן "במקום ללכת לביה"כ אתן שוכבות פה וקוראות? מה עם תקיעת שופר?". ביתי התלבשה והלכה, אני שמרתי את כעסי בפנים. מה פתאום בעלי גוער בי? אני לא הרכוש שלו. מה עם חייה ותן לחיות? את זה לא מלמדים בהלכה היהודית?
עוד יומיים חולפים. אני צריכה ללכת למקווה ומחליטה לא ללכת... כבר ברור לי שהמלחמה בעיצומה.
יום שישי. חצי מהלילה אני מתהפכת לי במיטה. הגיע הזמן להחליט. אני לא יכולה למשוך את זה יותר. כל השנים הללו, הספקות, התמיהות, הזלזול, הצפיה מהצד באנשי הדת, הלבוש... כל חיי!!!
אני כל כך רחוקה בנפשי, שונאת צביעות, שונאת לחיות בכאילו. להחליט! להחליט! מנקרת המחשבה בראשי הכבד...
בוקר. שקט בבית, כולם בבית הכנסת.... זה מתחיל מהדלקת מפסק החשמל, עובר למחשב, אני כותבת מכתב ושולחת... השמיים באותו צבע. הכל נשאר במקום. שום דבר לא זז.... וואאאאו!!!! עשיתי את זה.
אני חשה את הראש שלי קל יותר ומתחילה לסדר לי בראש – איך יתנהלו חיי מעכשיו. אני אהיה בנאדם חופשי, אני אבחר על פי מצפוני ולא על פי תורת הפחדה שפג תוקפה בעיני וגם לא על פי צו בעלי. הוא ילמד לחיות עם זה, או שלא. זו תהיה החלטה שלו.
שבת אחה"צ. אני מבשרת לו את המילים: "אני לא דתיה יותר!" הוא בשוק, ממאן להפנים שבאמת הדלקתי את המחשב... מתחילה שיחה שקטה, שמתחממת בדיוק כשהוא צריך ללכת לביה"כ. איזה מזל.
מוצא"ש. הוא מתהלך בפנים קשות. אווירה מתוחה בבית.
יום ראשון בבוקר. הוא מעיר אותי. צועק עלי. מרוקן את כל הג'יפה שהצטברה אצלו. ניצוצות באוויר. אני מרגישה שכבר אין דרך חזרה, לזוגיות. חולפות דקות ארוכות, והוא נרגע. מציע ללכת ליעוץ...
היום עובר, ערב. הכל על מי מנוחות. רגוע. התקרבות. יש לנו דרך מוזרה לריב...

ילדותי. אבא חוזר בשאלה, אמא מתחזה לדתית, ונגררת אחריו, ללא חוט שידרה משל עצמה.
שבת. אבי מעשן, יושב מול הטלוויזיה, אימי לצידו... הפלטה דולקת אבל זה לא סותר אצלם. 3 בנות בחינוך דתי, אולפנה, בני עקיבא, 2 הולכות לצבא - נח"ל דתי, אחת שרות לאומי...
אני זוכרת את ימי ביה"ס... אני לא מזמינה חברים לביתי בשבת כי אני בפאניקה שיראו את אבא שלי מחלל שבת. אני בהסטריה אם מישהו יבוא לקרוא לי לבני עקיבא ותמיד יש מישהו כזה ואז מכבים מהר את הטלוויזיה, שלא יראו, אבוי לבושה...
שאלתי את אבי פעם: "מדוע שלחת אותנו לחינוך דתי?" והוא ענה שהוא רצה לתת לנו את יסודות היהדות ושבגיל 18 נעשה כרצוננו. אמא שלי חשבה קצת אחרת. כשיצאתי פעם עם נער חילוני היא היתה בהסטריה ולא פעם איימה בקשר לעתידי אם יהיה כרוך בגבר חילוני... אוי הצביעות, איזה עוול עשו לי הורי. איזה בלבול של נערה צעירה. ואני בוודאי משלמת את המחיר עד היום. כל כך הרבה שנים.
היום אני בת 37+, חשה את המטענים שהשאירו אצלי הוריי. דבר אחד חיובי בעיני - אני לא אישה כנועה, אני אדם חושב, לא אימפולסיבית בהחלטות, אלא מתבוננת היטב לפני החלטות חשובות. אחיותי חיות היום בישוב דתי, שתיהן דתיות. הכל מסודר, רגוע. למרות הילדות המבולבלת דתית הכל מסודר להן.

אנחנו בני האדם יצורים חברתיים, וזה אומר שאנחנו מחוייבים להתחשב בסביבתנו, אחרת נהיה בודדים. הבדידות היא דבר רע ולכן אנחנו מנהלים את חיינו בהתחשבות. זה מה שהולך לקרות כאן עכשיו. הבעל שלי, ילדי, דתיים! לפחות לעת עתה... אני זו ששלחתי אותם למסגרת דתית ולכן אני זו שמחוייבת להגן עליהם מפני בלבול נפשם הרכה (בשום אופן לא אתן להם לחוות את מה שאני חוויתי בילדותי). הם לא מסוגלים עדיין להחליט בשביל עצמם, יש להם חברים, מוסד חינוכי בעל דרך מסויימת (ללא ספק, יש גם דברים טובים בחינוך הדתי)... הם מבינים שאמא חושבת אחרת אבל אני צריכה לאפשר להם להמשיך את ימי ילדותם במסגרת מסודרת באותו הקו. זה אומר שאני אמשיך את המשחק בשביל ילדי, האיש שלי, והקהילה בה אני חיה... כי זוהי מהות הזוגיות וחיי המשפחה קודם כל – פשרות, נכונות, ויתורים!
אבל לעצמי, נפשי, או כשאני לבד, אני אנהג לפי מצפוני. זו ההחלטה לפחות נכון לעכשיו.
קבעתי סדר חברתי/משפחתי חדש. כללי "משחק" חדשים. הוא כבר לא יכול להציק לי ולבוא אלי בטענות, כי קבעתי עובדה: "אני לא דתיה, וזה לא מדבר אלי".
דבר אחד אני לא מתכוונת לראות יותר - את בריכת מי המקווה ....

אחרי החגים האיש שלי ואני מתחילים ביעוץ זוגי... רעיון שלו, ובחירה שלו. יועצת דתית. לא איכפת לי, הוא בחר וזה עדיף מבחינתי...

אופטימית!

שנה טובה לכולכם, והלוואי ותהיו חופשיים בבחירות שלכם ובדרכיכם...