יום כיפור מתקרב. את חשבון הנפש האישי שלי כבר קראתם. מה הולך להיות ביום הקדוש ביותר לעם היהודי? האמת, אין לי מושג. אני לא מתכוונת לעשות צעדים דרסטים, לא כפי שנראה לי כרגע. אבל אני עוד לא ממש יודעת מה יקרה. מניחה שהתחושות יעברו אצלי במהלך היום...
מסתבר שעדיין הרבה אנשים שבחרו או נולדו בעולם החילוני מתייחסים ליום הזה בקדושה, כיום רוחני, כל אחד לפי מה שמתאים לו. גם אבא שלי שהוא חילוני גמור, צם ביום הזה, לא מעשן... אבל מבלה את היום במיטה. זו דרכו ותמיד כיבדתי אותו על כך.

בחרתי הפעם לצטט דעה אחרת... תובנה שהיא כבר מסודרת, מאורגנת, ממוחשבת... לא טריה כמו שלי, אבל תובנה שאני מזדהה איתה. מכתב שקיבלתי מידיד, שגדל בבית מסורתי אבל כמו רבים וטובים עזב את הדת עוד בתקופת הצבא, מאוחר יותר נישא לאישה ממשפחה דתית:

"אני חייב לך תשובה לשאלתך למה אני צם ביום כיפור.

אני לא דתי, אבל בעיני ליום כיפור יש משמעות מיוחדת. אמנם אין לי בעיה שילדי נוסעים כמו כולם על אופניים ביום זה, אבל אני מקפיד ושומר ואף הולך לבית הכנסת (היום היחידי בשנה).

ומה עומד מאחורי זה? פילוסופית החיים שלי שהיא מאוד שונה, אני חושב, מהחשיבה הרגילה.
אני אגב מחשיב עצמי כאדם מאמין. אבל אמונתי היא ביני לבן עצמי לבן האל, וזה אינו מחייב טכסים והופעות שהסביבה והדת מחייבים אותי לעשות. אני עושה זאת בדרכי שלי איתו. בשפה שלי. לפעמים אגב אנחנו מדברים, וזה עוזר לי למקד מחשבות ולקבל החלטות. אז מה אם הוא לא עונה, זה לא חשוב, חשוב מה שנמצא אצלי.

פעם, למדתי כילד סיפור על הילד ששרק בבית הכנסת כי לא ידע להתפלל. והתקוממו עליו יושבי בית הכנסת איך הוא מעיז לשרוק בבית האלוהים הקדוש. ורק הרבי החכם שהיום אני מבין כמה הוא היה רם נישא על כולם, עצר אותם מלהכות בילד, ואמר להם, שזה בסדר וכל אחד רשאי להתפלל בשפתו שהוא מבין, והעיקר בעצם זו הכוונה שבלב או בבטן, ולא מה שמראים בחוץ (שזה מה שחשוב לדתיים של היום כמדומני).

אני לא "משחק" בכללי הדת שזרים לי, ולטעמי (וזה דיון הרבה יותר רחב) התנהגות הממסד הדתי גורם להרבה אנשים מסורתיים או מאמינים ואפילו חילונים גמורים להתרחק מהדת ומהרבנות המייצגת את הממסד הדתי הרקוב, העלוב, והפחדני שלא מסוגל להתחדש ולעדכן עצמו למאה העשרים ואחת, וחיי את הדת שהתאימה למאות קודמות שאז חיו אחרת לגמרי. אבל ניסחפתי קלות ואחזור לנושא שלשמו היתכנסנו. בשבילי יום כיפור זה יום של עצמי עם עצמי על כל מה שעשיתי ולא עשיתי יום עריכת חשבון נפש. אני באמת מבקש סליחה בליבי ממנו ומהסביבה שלי שפגעתי בה במקרים כאלה ואחרים. ואני ממש מרוכז בעצמי אותו היום, חושב המון. יושב בבית כנסת בוהה בסידור תפילה אבל המחשבות והראש במקום אחר. אני והוא באינטימיות. אני צריך יום כזה, אני מחכה ליום הזה, הוא חשוב לי מאוד, הוא עוזר לי להחזיק שפוי בעולם שאני חיי בו. בבית אין סיכוי שאמצא יום של מחשבות עם עצמי. למרות שאני לא כל היום בבית הכנסת, לא צריך להגזים.

ואולי זה מעין קשר אחרון, שריד אחרון לעברי. (וכן גם הקידוש והדלקת נרות ביום שישי, למרות ששניה אחרי זה אנחנו מדליקים טלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר).

זה ראש קצת אחר. אבל שיהיה ברור שאני לא צם בגלל "מה יגידו" (אני בן הבודדים בחברה שאני חי בה שצם, ככה שזה ממש לא רלוונטי הטיעון הזה). ולא מתוך פחד (כבר גיליתי בהרבה חטאים שעשיתי שהשמים לא נפלו עלי), ואני גם לא מחייב את הסביבה הקרובה שלי להתנהג כמוני (הילדים שלי רוכבים על האופניים ביום כיפור עם החבר´ה שלהם, אני אפילו מנפח להם אוויר לפני החג).
אגב אני צם עם זוגתי שתחייה. אצלה זה יותר דתי, ואני מכבד אותה כמו שהיא. הגדולה אצלנו שאנחנו לא כופים כלום אחד על השני, ואפילו עניין האופניים של הילדים עבר אצלה יחסית בקלות מפתיעה ובלי סצנות."