כואב לי הלב על שני המאבטחים הישאלים שנהרגו אתמול. טעות טרגדית שהוגדרה כשגיאה קשה. אבוי לנו שהתחלנו להרוג אחד את השני.
אני ממשיכה לדפדף בדפי האינטרנט ומוצאת את ההודעות הבאות:
בת 11 נהרגה מפגיעת טרקטור בפתח תקוה
אוף, איך קרה דבר כזה איום?! ועוד היו שם "משמרות בטיחות".
חולצה פעוטה שהושארה במכונית בזמן שאביה יצא לקניות
האנשים האלה לא יודעים שאלוהים ציווה אותנו ציווי חשוב: "ונשמרתם לנפשותיכם"?!

היות והאיש שלי בבית ביום שישי, אני מרשה לעצמי לבטא את התחושות שלי בקול.
"אבל למה את צועקת עלי? מה אני אשם?"
"אני פשוט נסערת, רק חולקת איתך".

ואז פתאום, במעבר חד הוא אומר לי במבט חולמני: "אני מרגיש שאנחנו מסיימים פרק בחיים שלנו".
הוא מתכוון לאושר המצפה לנו במעבר לדירה החדשה, הנושא שמעסיק אותנו בלי סוף בימים אלו.

מה אומר לו?
שהאושר התהומי הזה גורם לי סיוטים? שאני מתקשה ללכת לישון בלילה בגלל החרדות, שאלוהים לא נותן לאנשים להיות מאושרים מידי ואני חוששת מההתנפצות?
שאני רואה יום יום כמה "בן אדם" שווה כקליפת השום. שיום אחד הוא חי ומאושר ויום אחר הוא איננו.
אני יודעת שהמילים האלה קשות ואנשים ודאי יגידו שאלו אינם דברים שצריך להגיד, אלא דברים שצריך לשמור בבטן. אבל אני לא יכולה – אני כאן בשביל לומר מה שאני מרגישה.

אני אדם אופטימי. ואני מאושרת. הלוואי שזה יהיה כך לנצח.
מאחלת לכולנו שבת של שלום וביטחון, ושנמעט לדעת צער.