| 5/2003
לא כל הנוצץ זהב הוא
זוכרים את הפתגם ההוא: "לא כל הנוצץ זהב הוא", שכתבו לנו בספרי הזכרונות? ובכן, אני נזכרתי בו בסוף השבוע האחרון. אישי, ילדי ואנוכי נסענו לסופשבוע במלון נחשב בים המלח. אולי נהייתי מפונקת, אולי אני סתם טיפוס ביקורתי, או שזו בכלל היתה עצבנות טרום ... אבל מהרגע שנכנסתי בשערי המלון, חטפתי עצבים. זה התחיל מזה שביקשתי עגלה לעשרות התיקים שהבאנו איתנו (תיק בגדים, תיק בגדי ים, תיק נעליים....) וחיכינו חיכינו ומי לא בא? הבל-בוי. רק אחרי שכבר סידרתי את כל התיקים על עגלה שסחבתי מאיזו פינה, הוא הגיע והציע עזרה. עניתי לו "עכשיו כבר לא צריך" בנימה שלא משתמעת לשתי פנים. עדינה שכמותי. בקבלה היתה בקושי נערה אחת, אדישה ולא חייכנית. מי לימד אותן שרות לקוחות? אח"כ הם טוענים שהם יודעים כבר הכל (איך אני יודעת? כי אני בעצמי מלמדת...). מראש בעלי ביקש קומה נמוכה, בגלל שאנחנו דתיים (למקרה ומישהו שכח), ובזכות בקשתו קיבלנו קומה עשירית. אבל אין מה לדבר – חדר פצץ קיבלנו, סוויטה אמיתית עם שני חדרים רחוקים זה מזה ואפילו דלת שאנחנו יכולים לסגור ולהתנתק מהילדודס וג'אקוזי במקלחת שלא פעל. גם לא הטרידו אותנו חדרניות, שזה יוצא דופן בבילוי מלון. בעצם, אני לא בטוחה שיש אנשים שעובדים במלון היוקרתי הזה. הוא יפה ומפואר אבל בקושי ראיתי אנשים, או מלצרים. (אולי אני מגזימה, אבל מה איכפת לי). במלון הזה מתחשבים באנשים דתיים, יש מעלית שבת. אם מישהו לא ניסה את הפתרון הזה, אז טוב שלא ניסה. מחכים שהמעלית תגיע... ומחכים... ובכלל לא יודעים אם היא בקומה 17 או 2. אז מצאתי לי פתרון יצירתי - תפסתי טרמפים :-) ואם לא הובנתי כראוי, אז אסביר: נכנסתי למעלית רגילה מבלי ללחוץ על הכפתורים. לאן שהגיעה או הסיעו אותה, לשם הגעתי, לפחות התקרבתי לחדר שלי. (אח... הדתיים האלה). מה שמוזר בכל הסיפור הזה, שאם מתחשבים בדתיים, אז יש משהו שלא הבנתי: בארוחת ליל שבת, חבר שלנו הזמין קולה, שזה אקסטרות ומשלמים על זה. הגיע מלצר ערבי "גוי של שבת", אבל למרות הכיפה על ראשו של המזמין, הוא ביקש ממנו לחתום. לא ברור לי, איך לא לימדו אותם את הנושא הפשוט והממש לא מורכב הזה, שחובש כיפה לא חותם בשבת. לזה אני קוראת "חוסר רגישות". נכון, לא תמיד צריך להתחשב בדוסים האלה, אבל במקרה הזה כן. אין ספק, אני לא אוהבת לבלות בבתי מלון בשבת. כי אני לא יכולה להנות מהכל - היתה הופעה, שמעתי הכל אבל לא יכולתי לשבת ולצפות בה. לא כי לא רציתי, אלא משום כבוד שמיים. בכל זאת היה חשוב לי שלא יגידו "תראו את הדתיה הזו..." ואין קשר בין זה לבין לעשות מה שאני רוצה. הודעתי לבעלי מראש שבשבת אני הולכת עם מכנסיים. הוא עיקם בהתחלה פרצוף, אך ברגע שראה את אשת חברו עושה אותו הדבר, הנושא קיבל לגיטימציה והוא סתם את פיו ולא אמר לי דבר. החבר שלו אמר לו: "תפסיק לעשות חשבון לכל העולם... אני הפסקתי" איש כלבבי. לבריכה הלך האיש שלי ללא יסורי מצפון. די הפתיע אותי. אני הלכתי איתם לבריכה. ופתאום הופיעו שני החברים הדתיים שלנו (ללא הנשים). זה היה קצת לא צפוי בשבילי, כי אני לא נוהגת להסתובב עם בגד ים, בטח לא ליד אנשים שאני מכירה, אז פשוט זזתי מהם ושחיתי, וכשהם הלכו, יצאתי. כשנסענו הביתה, התברר ששכחנו משהו במלון. אחרי סידרת טלפונים שעשינו הבוקר, ואף אחד לא התייחס אלינו, האיש שלי ביקש את המנהל ותוך מס' דקות נמצאה האבידה והכל טופל. למה? למה תמיד צריך להגיע למנהל כדי לפתור דברים כמו שצריך?!! (שאלה ראטורית, כמובן)
|
| |
|