מי שעקב אחרי בחודשים האחרונים יודע שאני אוטוטו עוברת דירה. בעוד חודש!
האיש הלחוץ שלי כבר שבועות זורק לחלל "צריך להתחיל כבר לארוז". אני די נלחצתי מהבלאגן הזה וניסיתי לדחות. במוצאי חג השבועות הוא לקח יוזמה והתחיל... הצטרפתי וראיתי שהשד לא נורא כל כך אם עושים זאת לאט ונכון. עכשיו הבית שלי משנה צורה והופך לערמת ארגזים. ההתרגשות הגדולה כבר ניכרת בשטח. הילדים מחכים בקוצר רוח לחדרים משלהם, לרהיטים חדשים, לחברים חדשים ולאוירה חדשה. אני עוברת ברחוב, רואה את הנוף המתחרד ומחייכת - עוד חודש אתחיל לראות בני אדם עם שיער אמיתי, וקצת עור. זה קצת מדכא לחיות באווירה בה אני חיה וזה לא היה כך בעבר. לאט לאט פשוט נכנסו לכאן הרבה חולצות לבנות ומכנסיים שחורים.

יחד עם זה אני חייבת לספר עוד משהו, שקרה לי ממש היום אחה"צ:
הייתי בבריכה כהרגלי, אבל הצפיפות היתה גדולה מהרגיל, כי הגעתי בשעות של חוגים לנוער.
זו בריכת שחיה עם מסלולים והיה שם חכמולוג אחד שהתעלם מהצפיפות ופשוט שחה במהירות, חשב שהבריכה שלו וכמעט דרס אותי. זה חזר שוב ושוב עד שהתפוצצתי מכעס ובפעם הבאה שנכנס בי דחפתי אותו בקצת אלימות וצעקתי עליו: "אתה לא רואה שיש עוד אנשים סביבך" והחצוף ענה: "אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלך". הוא הרתיח אותי. "תעברי למסלול איטי אם לא נוח לך", הוסיף האגואיסט.
"שאלוהים ישלם לך על ההתנהגות שלך", הוספתי אני.
"אני לא מאמין באלוהים", אמר האידיוט. "זה שאתה לא מאמין בו, עדיין לא אומר שהוא לא קיים", אמרה מישהי בקול שלי. לבסוף הבחור עבר מסלול והמשכתי לשחות בלי הפרעות, תוהה מאין יצא לי המשפט הזה...

העם בוכה - המצב קשה, נכון? אז תסבירו לי איך יתכנו שני המצבים הבאים שאתאר כאן:
מקרה א' - התקשרנו לצבעי שצבע לנו את הדירה לפני כשנה וביקשנו הצעת מחיר, חלפו שבועיים והוא לא טרח לחזור. הנה אחד שמוצף עבודה.
מקרה ב' - בעלי קבע עם מוביל שרצה לראות את התכולה של דירתנו לפני שהוא קובע מחיר. הפגישה נקבעה ליום שישי בשעה 11:00. בשעה 12:00 האיש שלי התקשר לבדוק מדוע לא הגיע והמוביל אמר לו ששכח והוא כבר מגיע. עבר כבר שבוע וחצי והוא עדיין לא בא. לא מבינה את האנשים!
בנתיים קיבלנו המלצה חמה. התקשרנו אתמול, סגרנו מחיר, ביקשנו ארגזים שהתייצבו אצלנו כבר היום ב-7:00 בבוקר בתוספת אריזה של 6 מסקינטיפים. ככה עובדים!.