חיי היום יום לא מפסיקים להפתיע אותי, להצחיק, להכעיס, לעניין... הפעם פתחתי את דלתי בשעת בוקר מאוחרת כדי לצאת למשרד והופתעתי לגלות שתיבת הדואר עברה לפתח דלתי (קומה 4 מתוך 7), מה שהיה מוזר בעיני משום שרק בשבוע שעבר הותקנו בבניין הרעוע שלנו מערכת חדשה של תיבות דואר גדולות ומרשימות ואינטרקום (שזה היה סיפור מעניין בפני עצמו שכלל מריבות שכנים מול ועד הבית).
המכתב היה פרסומי (כמובן) של מכון בשם "בנין שלם" - "מכון לעניני נישואין ומשפחה". לא הבנתי למה אי אפשר לשים מכתב כזה בתיבת הדואר. האם חשבו שהדרך לפח הזבל תהיה ארוכה יותר? אז אני כנראה אפתיע אותם - היא היתה דוקא יותר קצרה, אבל ברגע האחרון לפני העלמותו בפח חשבתי שאאפשר לו חיים ארוכים יותר כדי לכתוב על זה.
הפרוספקט הראשון שנגלה לפני היה "ימי עיון קיץ לנשים". כעס פמיניסטי התחיל לבעבע בתוכי אך נרגעתי כאשר גיליתי פרוספקט נוסף, קטן יותר "הכנס המרכזי השנתי לגברים".
ימי העיון לנשים, מטרתם: העמקה בנושאים המהותיים איתם מתמודדת האשה כרעיה, כאם וכמחנכת.
ימי העיון לגברים, מטרתם: הרצאות בנושאי חינוך, משפחה ואמונה בעת הזאת.
מדוע הם לא חושבים שגברים גם זקוקים (אולי) ללמוד התמודדות כבעל, אב ומחנך? ונשים הם כנראה מאמינות כולן, אז הן לא זקוקות לעניין הזה.
לא טרחתי להתעמק בפרטים של נושאי ההרצאות. אולי הן מגוונות ומעניינות אבל בסה"כ אופן החלוקה והאריזה, הם שעשו אצלי את הרושם הראשוני ויודעי דבר יודעים שזה בדר"כ מספיק!
מה שהכי הצחיק אותי בפרוספקטים היה המשפט: "כל ההכנסות קודש לפעילות הענפה של מכון 'בנין שלם'". נחמד, לא? ממתי משכורות לעובדים הם במסגרת "הכנסות קודש"?
אני הולכת להעתיק את הפוסט הזה ולשלוח להם אותו במעטפת ה"גוביינא אין צורך בבול". אולי בפעם הבאה לא יעסיקו "דוורים" מיוחדים לחלוקת ניירת ליד הדלת וישתמשו כמו כולם בדואר ישראל.