"המתרימים". אנחנו מכירים אותם מהכבישים, מהטלפונים, מפתח הדלת שלנו ואיפה לא. אך לפעמים אולי גם טיפ נחשב לצדקה.
אתמול בערב היינו במסיבת "בריתה" של חברים שלנו. בשולחן החברים בו ישבנו היו עוד 3 זוגות שילדיהם מבקרים במעון מסויים בשכונה. אני הגעתי באיחור גדול בגלל התחייבות קודמת ומס' דקות לאחר שנכנסתי "נבח" אלי אחד היושבים (וכשאני אומרת נביחה, זה באמת היה כך) ואמר: "20 שקל". "מה 20 שקל?" שאלתי. "20 שקל טיפ למלצרית מכל זוג". הוא עצבן אותי אבל בלי קשר לזה עניתי: "אני לא נותנת טיפים למלצרים באולמות". אז אשתו התעוררה: "עזוב אותה, הילדים שלה לא במעון"...
מאוחר יותר הבנתי שהמלצרית המבוגרת היא גם מטפלת במעון של הילדים שלהם והם היו המומים שהיא משלימה את הכנסתה במלצרות ולכן רצו לשלם לה (או אולי להתחנף).
אני נאלצתי לצאת מוקדם מהמסיבה, בגלל הילדים שהיו עייפים ובבית כשבעלי חזר שאלתי אותו (למרות שתארתי לעצמי מה תהיה התשובה) אם "הם" ביקשו ממנו טיפ. "אין תגובה" הוא ענה. הוא ידע עם מי יש לו עסק... בעיני, זה היה מכעיס ביותר, שאחרי שאמרתי לבחור "לא" הוא בכל זאת ביקש מבעלי.
הקטע הזה גרר ויכוח קצר ביננו: "מתי בפעם האחרונה שיתפת מישהו במה שיש לך?"
חשבתי לי אח"כ ועכשיו, מתי באמת נתתי למישהו צדקה? מתקפת המתרימים אצלנו בשכונה כוללת בדר"כ מתרימי ישיבות חרדים, הכנסות כלה, משפחות במצוקה, או מתרימים שמקבלים אחוזים מההתרמה לכיס שלהם. לכולם אני אפילו לא פותחת את הדלת. להם אני לא תורמת כי זה לא נטו לתרומה, לישיבות אני לא אתרום בחיים, להוא אני לא תורמת כי "הוא סתם נוכל, שילך לעבוד". לכן אני תורמת אוכל וגם זה לפעמים ומתן בגדים יכול להחשב כ"להפטר ממה שלא צריך בבית". ולמעשה כנראה איבדתי את כוח השיפוט.
אבל השאלה של האיש שלי שהיה בה "אצבע מאשימה" הטרידה את מנוחתי בכל זאת. האם אני צריכה לשתף אחרים בטוב שהוא מנת חלקי? האם אני צריכה להיות פחות "עושה עניין מכל דבר"? ואולי זה אומר שאני בן-אדם לא טוב כי אני לא נותנת לאחרים? ואולי אני סתם קמצנית ומחפשת סיבות לשמור על הכסף שלי. ואולי למקרה הזה בערב ולשיחה/ויכוח עם האיש שלי יש משמעות - לתקן אותי, כי אף אחד לא מושלם.