"הרבה מהרווקים הדתיים מרגישים שההלכה והמסורת עליהן גדלו ולאורן הם חיים גם היום, לא נערכו להתמודד עם מצב שיש אנשים בוגרים שאינם נשואים ואין להן תשובות לבעיות שעמן עליהם להתמודד. אנשים רבים מרשים לעצמם לעגל פינות, במיוחד בכל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים" (סוף ציטוט מאתר הסדרה "סרוגים").
סדרת הקאלט היחסית חדשה תפסה רבים מאיתנו. אנחנו מזדהים בלהט גם אם אנחנו רווקים וגם אם אנחנו כבר נשואים שנים רבות. כחובבת אינטרנט ולא טלויזיה, אני מוצאת את עצמי מרותקת ועוקבת בהתרגשות פרק פרק עם חיוך דבילי על הפנים ובציפיה לפרק הבא. מסתבר שלא רק אותנו תפסה "סרוגים" אלא גם את אחינו החילונים. כן,כן, למרות ש"עזבתי" לצד השני של ה"עולם" אני כנראה תמיד אהיה שם – בצד הסרוג.
אז עכשיו יש לנו מושגים חדשים: סרוגים (דתי לאומי) לעומת חרדים... נחמד.
אני חושבת שהסדרה הזו ערוכה בחוכמה. יש בה הכל מכל. העולם רואה שגם הדתיים הם אנושיים. אותם תחושות, צרכים, אהבות... ולא רק הלכות, סגפנות ואיסורים...
אתמול הייתי במסיבה ומצאתי את עצמי אוספת מיילים כדי שאשלח את הפרקים לצפיה אונליין (כן, כבר יש דבר כזה. לא צריך להוריד שעות...)
למה זה תפס אותי / אותנו? אני תוהה. מעבר לכך שמדובר ב"רומן הרומנטי", הפעם דתי וקרוב יותר, הרי מדובר באנשים הצעירים ממני בעשור, ורווקים... בדור שלנו, להיות בת 30 היה נחשב כבר "בתולה זקנה". אבוי לבחורה (או בחור) שהגיעה לגיל 30 והיא עדיין רווקה, אך ממבט בוגר של שנות ה-40, הבעיות איתם בני 30 מתמודדים נוגעות לליבי. אני בעיקר מרחמת עליהם. אני מזדהה עם המשחק האמין של כל השחקנים ונהנית לראות את המראה הגדולה שמניחים בפני העולם הדתי-סרוגי. מחוייב, לטעמי.
אני חושבת שהקטע שהכי תפס אותי (לא קשה לנחש) היה הקטע שבו הודיה הולכת למקווה... איזה צעד אמיץ! הבחורה לקחה בתמימות קטע יהודי שהוא סייג מדרבנן וניסתה לעשות לעצמה היתר. כמובן שהיא לא עמדה בו. הטוהר הזה של הבחורות הדתיות הצעירות, זה דבר יפה בעיני. זר (חילוני) לא יוכל להבין... ואולי השוני הזה הוא שתפס גם את העולם החילוני.
ממקומי, אני יודעת כמה קשה עד בלתי אפשרי לחיות יחד דתי וחילונית. ממקומה, אני מבינה גם כמה בלתי אפשרי זה כשלא נשואים בכלל. קטע הפרידה שלהם ריגש אותי, פזלתי לאיש שלי שבהה מרותק, ובכיתי יחד איתם...
הציטוט בו בחרתי לעיל מעורר מחשבה... האמנם? רק רווקים נדרשים לעגל פינות? בטוחה שתסכימו איתי שזה לא נכון. אותם רווקים עוד לא יודעים מה מחכה להם כשינשאו – גם שם מעגלים פינות ולמעשה קשה עד בילתי אפשרי לא "לעגל פינות". זו הסיבה שאני בחרתי בצד השני – מספיק לי לעגל פינות חברתיות של נימוסים, לא הצלחתי לסחוב את המשא הזה שבו נאלצים לעגל גם דתית, אז בחרתי לעזוב. בחרתי את החופש המחשבתי להתנהג כפי שאני מבינה. ברגע שנאלצים "לעגל פינות", זה אומר משהו, לא? זה אומר, מבחינתי, שיש כאן, בדת, משהו לא אנושי, משהו שאין לנו יכולת להתמודד איתו. אנחנו דוחים סיפוקים בשם האל או בשל איזשהו צו רבני ולא אמיתיים לעצמנו. לא אנושיים משהו...