כשמסתכלים על רחוב הפרדס בבית אליעזר ביום שישי מבינים שהוא לא השתנה, אפילו לא קצת, ב-10 שנים האחרונות. חוץ מהפסלים הכחולים המוזרים של רוכבי האופניים שתקועים באמצע הדשא של האי תנועה. כבר כמה זמן שהכל כאילו בסדר. צבא, בית, חברים, בעיקר צבא, הכל הולך טוב, קשה להסביר, אבל, תקוע. מן תחושה כזו שלא זזים לשום מקום, שזה רק עניין של זמן עד שהשגרה תנצח ואנחנו נובס. אני שמח שמחה אמיתית על כל מה שיש לי, מוזר עד כמה שזה טוב, אבל לא יכול לשקר לעצמי, משהו פה רקוב.
משהו פה נחרב בדרך ולא התאושש. משהו בכיוון שכל אחד בחר בו, כל כך רחוקים זה מזה. בערב אני כל כך רוצה לחזור לגזרה, לעלות על מדים. בבוקר אני לא בטוח אם צבא זאת הפסגה שכל כך רציתי להגיע אליה, אם אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה בכלל. הדבר שאני הכי פוחד ממנו הוא הריחוק. ההיטמעות הבלתי רצונית הזאת בשגרת החיים שלא תמיד עושה לנו טוב.
לימודים, מרדף אינסופי אחרי כסף ורכוש, התעסקות יומיומית בטפל, וחוזר חלילה. חשבתי שמצאתי בעולם קבוצה של אנשים שמרגישים קצת אחרת לגבי כל זה, שמכירים עוד צדדים של החיים, אבל אני מאבד אותם בין האצבעות, מאבד אותם בכל רגע. אני לא מצטער על העבר, אני לא מתכנן את העתיד, אני מאמין שאפשר למצוא את הטוב בכל דרך, אבל אני לא יכול להתעלם מהריקנות הזאת שמקיפה אותי מכל עבר. כלפי חוץ הכל בסדר, אני חושב שזה תמיד היה ככה, אבל בפנים אני מודע לזה שאני הולך לאיבוד, שאין לי כבר דרך ברורה ללכת בה, וגרוע מזה, כמעט ואין לי עם מי ללכת.
לפעמים אני רוצה לנתק מעצמי את הכל. לפגוש שוב את דימה בכיתה ד', לריב איתו ואז להיות החבר הכי טוב שלו, לשחק משחקי כדור מטומטמים עם סשה בשכונה ליד הבית, לנגן שוב עם תום ארתור דניאל וקורל מול קהל ההורים בחטיבה, לטייל עם יאנה נועה ותום ולצחוק על שטויות, להעביר ערב עם מוראל על החוף וכל שאר החבר'ה, או סתם לשבת שוב עם סטפני על הדשא ביד לבנים, לעשות בייביסיטר ביחד על עילאי והודיה הקטנים, ולהיות הבן אדם המאושר ביותר בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
