הגעתי למסקנה ש"לעבור תהליך" זה לגמרי ה"לזרום" החדש. משהו שכולם עושים, שנדמה לי שגם אני עושה, אבל בפועל אין צל של מושג מה זה, כי לא באמת עברתי כזה. ובדיוק מה זה "לעבור תהליך"? להיכנס אדם אחד ולצאת אדם אחר? להשתנות? להתבגר? מה מרגישים בפנים?

אה לא מרגישים בפנים, רק מסתכלים לאחור והכל נראה אסתטי ויפה כזה. כמו שסובלים בלימודים אבל אחר כך יש לכם תעודה ביד ולכן זה הופך את כל הסבל לכדאי? כאלה עברתי מספיק, זה לא נראה לי זה. זה גם לא נראה כמו משהו שאנשים רוצים לעבור, אני מעדיפה להתעורר למחרת בבוקר עם תכונות-על, עיכול מעובד וזהו. שזה יהיה כמו להוציא פלסטר, והנה מתחת יש כבר עור חדש.

כי עכשיו העור שלי הולך ומתרוקן, נשאר תלוי, כבד ומעוות. הסכמתי להוריד מעלי את המגננות ובתהליך הזה אני מסכימה לעבור גם כאבים ופגיעות. זה שאני הסכמתי לא אומר שהעולם הפך למקום יותר טוב וגם לא שאני הפכתי לבטון מבפנים. זה אומר שאני מסכימה לקבל שיהיו יותר פגיעות אבל יחד איתן יחדרו גם יותר חיים, יהיה מקום לאהבה. המקום הזה, שאני מסתכלת לו ממש בעיניים, הוא לא אסתטי, הוא לא מוצק ומלא בעצמו כמו שהיה בעבר והתמונה לגבי עתידו עדיין מעורפלת. אני שוחה בתוך מרק של "מה שהחיים מביאים" ומסכימה להריח את החרא כדי לחוות את התנועה של המים.

הנוזל מתכהה במיוחד עכשיו, באביב, כשהשינויים משתקפים בחוץ. אני מוצאת את עצמי בקשר אמיתי עם הבחור שלי, בבית ששנינו גרים בו בשותף, עם פרוייקט מקצועי לחודשיים, שהוא מאתגר ממה שחשבתי, עם פחות רצון לרוץ ולהסתתר ברחובות למשך כל סוף השבוע, ואני בטוחה שהכל עומד בפני התרסקות טוטאלית בשבוע של פסח, כשהפסיכו שלי תצא לחופשה.

זה לא אסון חדש שאני פוחדת ממנו, זה פחד מאסון שכבר קרה. אז הייתי בקשר לא בריא, אז הייתה לי עבודה מעצבנת ובכלל לא היו לי חברים אמיתיים. לא פלא שבחופשת הלידה של הפסיכולוגית התמוטט כל העולם המועט שהרגשתי שיש לי.

ה"לעבור את התהליך" שלי עכשיו זה לראות את האימה, להסכים לסבול אותה ולא לחתוך את קשריי עם העולם - לפני שזה יחתוך את קשריי איתי, לבעוט ולצרוח כל הדרך, לראות את המים עולים ולקוות שאני לא נחנקת וגם לא טובעת.