בושה, בושה, הבלוג מתבייש בי בושה גדולה. שתי שורות על יתושות ביוני? נו, חייבת לפצות בפוסט ארוך (ומייגע?).
עוד כמה ימים ימלאו 8 חודשים לגמילה הגדולה מהגלוטן והסוכר. הקריז, הבלוז ועוד מיני סגנונות מוסיקאלים חלפו עברו, ושלושים קילואים כבר נשרו. אם הגוף שלי נתקל במיקרומולקולת גלוטן או גרגירון סוכר, אנחנו סובלות מכאבי בטן נורא לא נעימים, כך שאין שום תמריץ להפסיק. בתחילת התהליך סיפרתי שהירקות פתאום הפכו יותר טעימים, שבהיעדר הסוכר לכל דבר יש טעם עמוק יותר ובלי הגלוטן לכל אוכל יש יותר קלילות קופצנית ולא מרדימה. אבל הזמן עבר והגוף מתרגל מהר גם לטוב. הכיוונון לתיאום גופני מתחדד ופתאום התחלתי להרגיש פחות טוב כשאני אוכלת בשר (גם רזה) או ביצים, גבינות רכות וחלב. מה יוצא? שמפה לשם אני הופכת להיות סוג של טבעונית. חוץ מדגים, שזה עדין ומלטף, וגבינות קשות (גם שמנות) שטעמן עז וריחן מפיח בי תחושה פרו-ביוטית.
בניגוד לגמילה מהגלוטן והסוכר, את המעבר לאוכל יותר צמחי אי אפשר לעשות בבום, ואני מדברת כאן בשם הגוף (*הערת המתרגמת) אבל גם miloli שאני מעריצה וגם המלצות העורכים לאחרונה, העבירו אותי את הגדר של ההכחשה וזה מה שאני באמת רוצה לאכול.
תאמינו לי שאף אחד לא מופתע כמוני מהבחירה באורח חיים הזה. עד לא מזמן חשבתי שטבעונים הם תמהונים לכל הפחות, ובעיקר בלתי אחראיים למעשיהם. כעסתי על כמה אפשר להיות בלתי רגיש לעצמך ולא לספק לגוף את כלל ההנאות שהעולם מציע. המילה "טבעוני" עושה לי אסוציאציה של נזירי, א-מיני, מאופק ואנאלי ואיך אפשר לקשר את כל אלו אליי? הייצריות שלי קיבלה ביטוי בשרי מדמם והתאווה שלי לחיים הותפחה במיני מאפים ומגדנות ובכלל מה זאת הצדקנות הזאת? הם גם מרגישים שהם טובים יותר מכל אחד שעשה את החטא הנורא ואוכל בשר (ואפילו חלב! וביצים!?!!), גם מטיפים, ומגדילים ושולחים סרטונים ארוכים של הרצאות מתישות או סרטי פורנו הרג של דולפינים על החוף. מיסיונרים ארורים.
אני חושבת שבגלל זה לא הרגשתי, ואחר כך היה לי קשה לגבש את זה לכדי פוסט. כדי לא להיות חלק מהם, מהמסיונרים הטבעוניים. אבל קראתי וקראתי והתחושות הגיעו למסה קריטית והנה אני רוצה להתחיל ללכת בדרך ומחפשת מי שיחזיק לי את היד. ביום שישי הלכתי לסדנת raw food של עדנה מינץ בצפון תל אביב, כדי לפסוע צעד לימודי ראשון, לצאת מתוך עצמי והעולם הוירטואלי, לעולם שאנשים אחרים חיים בו.
למען הגילוי הנאות אציין שעל הסדנא קראתי במהלך העבודה שלי בתל אביב סיטי. בזמנו שלחתי כתבת שהיא מאמנת כושר אישית ויש לה יותר וותק ממני בעולם שכולו עלי מנגולד וטחינה גולמית. כשקיבלתי הזמנה למועדים חדשים סיפרתי לחנה, שעובדת עם עדנה, שיש לי גם בלוג, והיא הסכימה שאשתתף ללא תשלום ואכתוב על זה בבלוג. אני לא בדיוק יודעת למה בחרתי להסתתר מאחורי הפרסונה הכותבת שלי, יכולתי גם ללכת ככל אדם ולשלם. אמנם 350 ש"ח זה לא זול אבל זה יותר מהכסף. אולי כי זה יחייב אותי לכתוב על זה, להוציא החוצה את מה שחלק מחבריי יתפסו כבגידה באחוות הקרניבורים. זה אפילו עמוק מזה, כי כשאני שלמה אני לא דופקת חשבון. זה להפוך את המחשבות למעשים, להשתנות. ומה אם לא אזהה את עצמי יותר? אם זה יהיה החלק שבו אפסיק להיות מי שאני?
כשאנשים שומעים raw food הרוב חושבים על סושי ויש אפילו שחושבים על קרפצ'ו, כמו השותף שלי. אבל אוכל נא הוא זה שיש בו את מרבית הרכיבים שחיוניים לגוף. ירקות זה אחלה אבל כשהם מחוממים, מבושלים ומטוגנים למוות הם כבר סתם סיבים שבורים ומינרלים שברחו. אם הם לא נחתכו עכשיו או נארזו בתוך השקית האטומה של הטבע (זרעים) או נשמרו על ידי החומר המשמר האנרגטי ביותר (השמש) הם פחות מועילים לי ואני יותר רעבה ופחות מסופקת. עסוקה בלדמיין את הארוחה הבאה ומבזבזת אנרגיה יקרה כדי לנצל את מה שלא בא טבעי לגוף.
רגע, הלכתי לחתוך סלט, עם טחינה גולמית וקצת ג'עלה - קטניות וזרעים בחברותא שמחה. נהייתי רעבה מכל הכתיבה. פרטים נוספים בפוסט הבא.