 כינוי:
kuksta מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2012
מסחטת הכסף
השטים בחברות ספנות בינלאומיות מכובדות, נוהגים בקודי לבוש רשמיים להחריד. הדרישה היא לארוחת ערב בלאק טיי, לא פחות. אצל הנורבגים שלנו (שהם נורבגים רק במוצאם, בפועל נמל הבית שלהם הוא במיאמי) עברו לסגנון freestyle. לאוזנים ישראליות פריסטייל נשמע כמו "הכל כלול" ולא עניין שולי של קוד לבוש. מסתבר שהדגש בפריסייל הוא הסטייל ולא על הפרי, כלומר מותר להתלבש יותר קז'ואל וכל דבר אקסטרא עולה כסף. יש להם גם דרכים מאוד יצירתיות להוציא אותו ממך.
הדברים הברורים מאליהם לנוסעים הישראלים כמו הקולה בברז, לא כלולים בעיסקה. בכל כוס בירה או יין צריך לשלוף את כרטיס החדר ולגהץ. חוץ ממחיר השייט (שאותו לא שילמנו תודות לנדיבותו של אבא של אהוביק) גובים ממך גם 12 דולר לאדם ליום עבור שירות. השירות באמת מדהים, יחס של כמעט איש צוות אחד לשני אורחים. כדי להבין את הרמה צריך לציין שבמסעדה בערב יש לכל שולחן מלצר בכיר, מלצר משני ועוזר מלצר אז התשלום על השירות יוצא שווה. זה לא נגמר בזה, משחק באולינג עולה 5 דולר, מיץ טבעי עולה 3. רגע, בעצם זה עולה יותר כי הם אמריקאים אז הם מוסיפים טקס על כל דבר. לקבוצה שלנו היה אנטי גדול כלפי מסחטת הכספים והם נמנעו מכל הוצאה כדי לא להרגיש פראיירים. לנו הייתה גישה קצת יותר מתונה. אם בא לי כוס קפה נורמלי (ולא הקפה האמריקאי המגעיל שהם מחזיקים במכונות חינם) אז אני בחופש ואני אזמין קפוצ'ינו. אם מה שבא לי זה כוס מיץ ירקות סחוט במקום (ולא מיצי תפוזים תעשייתיים) אז גם בארץ זה היה עולה לי 15 שקל והייתי משלמת בלי למחות.
החלק בו התערער מעט שיקול הדעת היה בשולחנות הטקסס הולדם. בערב הראשון והשני למדתי את המשחק כשאהוביק שיחק. זה היה מגניב ומרגש רק לעמוד מהצד ולראות צ'יפים עם ערך כספי אמיתי, דילר מיומן ואנשים שעושים רושם שהם עובדים כל יום על הפוקר פייס שלהם מול המראה. בערב השני אהוביק הפך 100 דולר ל-1000 וחזר לחדר עם השטרות כדי להתפלש בהם קצת במיטה. למחרת הצטרפתי למשחק והמרתי 100 דולר לצ'יפים. כבר ביד הראשונה הימרתי על הכל כי הייתי בטוחה שהאס יספיק לי. הפסדתי הכל וזה היה שיעור אכזרי. החלפתי עוד 100 דולר איתם העברתי ערב שלם בשולחן. חלק מהזמן זכיתי, חלק מהזמן המתנתי בצד וחלק מהזמן גם פישלתי. כיוון שקלטו שאני לא מסתכנת או מבלפת, לא כל כך נכנסו איתי להימור כשניסיתי להעלות אבל בסוף הערב גמרתי עם 85 דולר והייתי מאוד מרוצה מעצמי, בעיקר כי שחקנים הרבה יותר מנוסים ממני נמחקו והפסידו הכל.
מחוץ לאורות הקזינו יום הטיול הכי יפה היה היום בו עגנו בנמל ליבורנו. התחנה הראשונה הייתה בעיר לוקה, עיר ימי ביניימית מוקפת חומה ומשומרת להפליא. כולה קטנה ובובתית, מלאה קתדרלות ומגדלים. לי היא הזכירה באווירה את נווה צדק, כי יש בה בתים עם אופי אבל גם המון חנויות אופנתיות ומגניבות. בלוקה היינו גם במוזיאון העינויים. למרות החיבה שלי לביזאר ולמזוכיסטי הביקור במוזיאון טילטל אותי. זה לא לא הגיוני שהם המציאו כלי עינוי לכל חלק בגוף, אחד מחריד באכזריותו ממשנהו ועם התיאורים והאיורים על השימוש שלהם, לקח לי כמה שעות לחזור ולהאמין במין האנושי. סאדו-מאזו זה משחק, זה לא היה משחק, זה היה נבזי ואמיתי ומחושב ולא, אין, אני לא יכולה לחזור לחשוב על זה עכשיו.
יום אחרי ליבורנו היינו בקאן. בשלב הזה הטיול כבר התקרב לקיצו ואני הייתי בעד למצות את כל מה שיש לספינה להציע. מה שלא היה לספינה להציע זו בריכה ראויה לשמה. היה פארק מים ומגלשות והיו סיפונים למבוגרים וחדר משחקי וידאו ואפילו קומת גלריה לאמנות אבל בריכה ראויה לשמה לא הייתה. היו 3 בריכות שדמו יותר לגיגית. המים בהן התחממו מהר בשמש ואי אפשר היה לטבול כדי להתקרר. היו גם 6 ג'קוזים חמים אבל מה יעזור לי החום? את הגיחה למים קרירים, שנותנים לי יותר חופש בתוך הגוף שלי, נשאר לעשות בקאן. דמיינתי חופים עם כיסאות נוח מרופדים, ומלצרים בחליפת שלושה חלקים משרתים אותי. בסוף מה שעשינו זה לשתות קפה (הכי טעים בטיול) בסוג של פיצוצייה ולשים מגבת על החול בחוף ציבורי. מייד נכנסתי למים וכשהתרגלתי לקרירות יצאתי לשחייה ארוכה לעבר המצופסודה. גם שם לא חיכה מלצר צרפתי עם שמפניה אבל יצא לי להביא אותה בקפיצת נר מהיפות שנראו. קאן זה לא מה שציפיתי שתהיה אם כי באמת מה שציפיתי שיהיה זה ים טוב ואכן היו מים: צלולים, קרירים, עמוקים ונקיים. זה היה לגמרי מספיק.
בערב האחרון הארוחה המשפחתית נקבעה לשעה שבע וחצי. בחמש וחצי התקיים טורניר הפוקר שמתרחש פעם בשייט. שם לא משחקים על כסף אלא על מקום. הגיעו חמישה עשר שחקנים: הנורבגי שאי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר למרות שהוא חושב שהוא מדבר אנגלית, שני הליצנים סטאן ואריק ועוד ג'נטלמן מדרום ארצות הברית, השוודי האנאלי יאן, הפיליפינו התורן (היו המון פיליפינים, בעיקר בצוות השירות), מתמטיקאי צעיר, עוד צעיר שחור עם בלינג בלינג, כל מיני שלא נחרטו בזיכרוני, ואנחנו, אהוביק ואני. רעדתי מהתרגשות אבל יותר מפחד. למזלי כבר ביד הראשונה היו לי אחלה קלפים. ניצחתי וקיבלתי את הביטחון. שיחקתי לאט, בלי להתלהב, בלי לבלף, עם מטרה להתקדם מיד ליד. הבליינדים גדלו ואני מרגישה שסביבי נושרים שחקנים הרבה יותר מנוסים. טוב גם אני הלכתי על זוגיים והמניאק לידי קיבל צבע. עוד מעט מגיעה ההפסקה, רק להחזיק עד ההפסקה. לא נשארו לי הרבה צ'יפים אבל שוב המזל חייך אלי. בהפסקה אפשר להוסיף לקופה ואני כמעט מוותרת. אהוביק מוסיף לעצמו עוד 100 דולר צ'יפים וגם אני לוקחת את הביטחון של תחילת המשחק וצוללת פנימה. מפה לשם, אני זוכרת שהיה קשה להתרכז כל כך הרבה, זה ספורט מעייף הפוקר הזה, כלומר הטקסס הולדם. פתאום אנחנו רק ארבעה וסבא BJ מהמר מולי כשיש לי יד מדהימה, למזלי גם לו יש ואנחנו הולכים ראש בראש על הכל. אני לוקחת והנה, אני הקטנה הגעתי לפרסים. שלושת המקומות הראשונים זוכים ואני ביניהם. רק מההתרגשות האדמתי כולי. זה בלתי נתפס, לא יכול להיות שהגעתי עד לכאן. מזל שהודעתי למשפחה שכנראה נאחר. זהו, הבעיה היא שאיבדתי את הריכוז ועפתי ביד הבאה. אנתוני הפיליפיני זכה בכל הצ'יפים שלי ואני זכיתי במקום השלישי וב-350 דולר. לו ולאהוביק, שנותרו במשחק, היו כמעט אותו מספר צ'יפים. אנתוני היה לחוץ להגיע לארוחת ערב אבל אהוביק לא רצה להתחלק בכספי הזכייה, ואכן, בשמונה בדיוק הוא הוכתר במקום הראשון ובפרס של 800 דולר. זו הייתה חוויה מדהימה לשחק, לא ההימור אלא המשחק הוא מה שריגש. טוב, גם הכסף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
