כן, מזמן לא כתבתי. זה חסר לי מאוד וגם לא חסר לי כלל, בעת ובעונה אחת.

לעיתים נדמה לי שהעיסוק בטקסטים של אנשים אחרים מעשיר כמו לכתוב בעצמי. שלהכניס את עצמי בקטעים קטנים ובדיקוק עדין, זה בעצם אותו דבר כמו להביא את עצמי בקטע פרי עטי ובמנה גדושה. אבל זה לא אותו הדבר והחלק שאינו חופף בקשר הזה, בין כתיבה לעריכה, היבהב זמן מה. כעת הוא דולק קבוע ומזכיר לי שכאן יש בית ובית נועד שיגורו בו, גם אם זה לעיתים מרווחות יותר. ובכל זאת אין בי געגוע כי אני מרגישה כאן בבית גם כשאני לא כותבת, ולא רק בגלל העבודה, אלא כי המסך הזה של העריכה, הצפייה בבלוג, הקריאה של אחרים והתגובות, נטועים בי כמו עמודי תמיכה. הרצף שלי לא נשבר, מקווה שגם לקוראים לא, שאני נוכחת קבוע.

בכלל רציתי לכתוב משהו על אופניים אבל פתאום נראה שהעניין המרכזי כבר עלה. חשבתי להוריד קודם את המטא בלוגינג מהלב, ואחר כך אפילו למחוק את הפסקה, להתחיל את הפוסט מליבו. אולי זה בא עכשיו כי מחרתיים הבלוג שלי חוגג עשור (29.9.2002). אורך חייו מובן מאליו ובלתי נתפס באותו הזמן. לפעמים הוא הדבר הכי חשוב לי ולעיתים עוד תחנה בדרך. הוא מוכר לקהילה מאוד מסויימת וגם אלמוני במרקם הבלוגים בעברית.

אם לשאת נאום תודה לחברי האקדמיה - אני מרגישה שאת הרווח העיקרי מהבלוג קיבלו הקצוות המנוגדים והחלקים הדחויים בי, שנתקבלו כאן כחברים מן המניין. זכיתי בדבר האמיתי מעצמי ובאנשים שנכנסו לחיי דרך המסך.

לא בא לי לסיים ולכן נמשיך בתגובות