אני שונאת לנהוג כשאבא שלי יושב ברכב ואני עוד יותר שונאת לנהוג כשאהוביק יושב לידי. זה פשוט נורא. אפילו אם הם לא אומרים מילה אני יכולה להרגיש את האיפוק העצבני ואני יודעת שבסופו של דבר הסכר ייפרץ ומה שיבוא בעקבותיו יהיה בטון שישתק אותי. 

אני נוהגת טובה. יש לי מיומנות, נסיון וראייה מרחבית. אני מרוכזת וצופה את המתרחש על הכביש, שומרת מרחק, משתלבת חלק. מה אתם רוצים ממני? לא משנה מה אעשה תמיד יהיה משהו שיפריע להם. אם אנהג בזהירות יתר, כדי לא להפחיד אותם חס וחלילה, הם יתלוננו למה אני לא עוקפת. אם אחליק על הכביש בהרמוניה הם יטענו שאני נוסעת מהר מדי ושאנחנו בסכנה לעבור את מהירות האור. יודעים מה? זה בגלל שאני אישה, זה רק בגלל שאני אישה. 

אפילו אני אוכלת את הסטיגמה שנשים נוהגות פחות טוב וכשרואים את העולם דרך הפריזמה הזאת אפשר להסביר את הכל. מישהו תוקע את התנועה? כנראה שזו נהגת. אפילו אם עברת את הרכב וראית שמדובר בנהג תמיד אפשר להתנחם שהוא היוצא דופן. בכל פעם שאני עוצרת ברמזור והנהג שלצידי בוהה בי אני בטוחה שזה בגלל שהוא משפד אותי במבט וגוער בי בשתיקה. 

אני מכירה נהגות שסכנה לנסוע איתן וצריך להישמר מנסיעה איתן (כן פמה, זו את), אני גם מכירה נהגות שעליהן אני סומכת בכל מצב (כן פוסיקאט, פוסיגאלור, אלו אתן) ויש המון נהגות שכמוני, סבבה לנסוע איתן בדיוק באותה צורה שסבבה או לא סבבה לנסוע עם נהגים. אני לא טוענת שאין הבדלים באופן הנהיגה, אני רק טוענת שהביטחון הוא פקטור חשוב וכשהסביבה לא נותנת לך את המרחב לטעויות ההבדל בין נהיגה בטוחה לנהיגה מבוהלת מקצין את ההבדלים הטבעיים האלו ומה שנשאר נמדד רק על ציר של טוב ורע. 

כמעט כל נהיגה כזאת נגמרת בריב או/ו דמעות או/ו דיכאון - לפי דרגת החומרה. אני מעדיפה לוותר על הנהיגה בחברתם אבל בעצם אני פשוט צריכה להפסיק לעשות מהם אסמכתא לעניינים מוטוריים.