| |
,I am the master of my fate
I am the captain of my soul |
 כינוי:
kuksta מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2012
השראה ספרותית
זה מתחיל תמיד בזנבו המקשקש של הלברדור המשפחתי, ממשיך בצילצול העדין של פעמון המחובר לידית שבלולית ואז הפסנתר כובש את שאריות הגעגוע ומבטיח שהשעה הקרובה תהיה אלגנטית.
על דאונטון אבי, הסדרה הבריטית על החיים באחוזת דאונטון, קראתי בכתבה אופנתית על חזרתה של התקופה האדוורדיאנית. העונה הראשונה שודרה בערוץ 1 ואז נעלמה ולא המשיכה לעונה שנייה. חוץ מהגילוי המופלא של הלוק & פיל המופלא של הסדרה יש בה גם דמויות מעולות ושחקנים מבריקים. כל החזות הזו של המהוגנות והאיפוק, הסדר הנוקשה והפרטים הקטנים יוצרים מאחורי הקלעים התפוצצויות של יצרים וחיים שלמים של משחקים עם גבולות האסור והמותר והקודים החברתיים. זו אמנם טלנובלה במידה לא מבוטלת אבל אפילו החזרה על אותם המוטיבים נעשית בצורה חיננית. החודש מתחילים לשדר את הסדרה מהתחלה ביס או שאפשר להוריד. בכל עונה רק 8 פרקים, אבוי, והם שווים כל פריים.
מזה כחודשיים אנחנו חיים עם ערימות של ספרים על רצפת הסלון. היה בזה משהו חינני אם כי זה התחיל להימאס כי הגישה לספרים הייתי מאוד לא נוחה. מסרנו בסוכות את שתי הספריות לאגורה וחיכינו שהכוורת של חברים טובים תתפנה ותתפוס את המקום המדוייק בנישה, בין הגלשנים לטלוויזיה. השבוע היא הגיעה ומייד התחלתי במלאכת המיון. איחדתי בין הספרים שלו לספרים שלי במאמץ ניכר להרמוניה והקפדתי על סידור על פי הוצאות, סגנונות ומחברים. יש לנו מדור שלם של ספרות יפנית וסינית, מדף להרפתקאות ומתח, ספרי שירה, מאסטרפיסים עולמיים. גיליתי שהסופר הכי נקרא אצלי הוא איאן מקיואן ואצלו צ'ארלס בוקובסקי. מצאנו רק ספר אחד משותף - ייאוש של נבוקוב - בשתי הוצאות ותרגומים שונים. את ההוביט יש לנו בשתי שפות וזהו, עולמות נפגשים בספרייה הביתית.
חייבים להכיר את אהוביק - מקרא
כשהוא אומר "נראה" הכוונה היא "בוודאות לא"
כשהוא אומר "אולי" הכוונה היא "ככל הנראה לא"
כשהוא טוען "יכול להיות" הכוונה היא "סביר להניח שלא"
אבל כשהוא אומר כן זה משמח אלפי מונים
חייבים לאהוב אותי
כשאני אומרת "טוב" הכוונה היא "טוב שאמרת את זה, אני לא אתווכח אבל אין סיכוי שאעשה"
ובענייני ספרים, קראתי די הרבה לאחרונה. הספר הכי טוב, מרגש ומצחיק הוא ללא ספק "אשמת הכוכבים" מאת ג'ון גרין, שקיבלתי מתנה משינקו, על ילדים עם סרטן בשלבים שונים, שהולכים לקבוצת תמיכה מצחיקה ואוהבים אנשים כמוהם: בלי רגל, בלי עין, בלי יכולת לנשום. אל תהיו כבדים, זה הרבה יותר קליל ממה שזה נשמע. הסופר אפילו ממציא יצירה שלמה שקיימת אך ורק במסגרת הספר, שזה גאוני עד כאב. יש הרבה סופרים שמתכתבים עם יצירות קלאסיות אבל להמציא יצירה שנקראת "מכאוב מלכותי" (נדמה לי שבאנגלית זה royal pain) שנגמרת בלי להיגמר ומתפקדת כסוג של מראה מעוותת לעיתים והפוכה לפרקים לספר המלא, זה חדש לי. אם כי כשאני חושבת על זה גם ניק הורנבי יצר בספרו "ג'ולייט, הגרסה העירומה" אלבום פיקטיבי עליו מבוססת העלילה.
"על החולצה היה הדפס של ציור ידוע של האמן הסוריאליסטי רנה מגריט - ציור של מקטרת ומתחתיו, בכתב יד, Cesi n'est pas une pipe ("זאת לא מקטרת"). "אני פשוט לא מבינה את החולצה הזאת" אמרה אמא. "פטר ואן האוטן יבין את זה, תאמיני לי". יש איזה שבעת אלפים התייחסויות למגריט במכאוב מלכותי". "אבל זאת כן מקטרת". "לא נכון" אמרתי. "זה ציור של מקטרת. הבנת? ייצוגים של דברים הם תמיד מופשטים, מעצם טבעם". הם אף פעם לא הדבר הגשמי עצמו". "אשמת הכוכבים" ע"מ 165
חוץ ממנו אהבתי מאוד את "הנכדה של מר לין" מאת פיליפ קלודל, שהספר הקודם שלו שקראתי "דוח ברודק" היה מופלא ואף יותר מכך. אחרי שגמרתי את "חירות" של ג'ונתן פראנזן, איילת שיכנעה אותו שמערכת היחסים בין הדמויות של ריצ'ארד ו-וולטר מבוססת באופן רופף על יחסיו של פראנזן עם הסופר דיוויד פוסטר וואלאס. אכן רכשתי את שני ספרי המסות והסיפורים הקצרים שתורגמו לעברית וקראתי את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". באמצע היה את "אסיר השמיים" של רואיס ספון, שהיה לא משהו, למרות שהוא תמיד מאוד קריא. זה לא כל כך ספר בפני עצמו כמו הלחם בין "צלה של הרוח" ל"משחקו של מלאך" מין בסט אוף, רק שזה יותר וורסט אוף. הייתי גם בהצגה "יונה ונער" של תיאטרון גשר, זמן לא רב אחרי שקראתי את הספר. מאיר שלו נשאר לשיחה עם משלחת עולמית של מנהלי תיאטראות והיה מקסים יותר. אחרי שאסיים את הספר שמסתמן כמעולה - "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, אחזור לשלו ב"כימים אחדים". קריאה נעימה לכולם.
* אם הפוסט נראה לכם מחולק באופן דומה למדי לפוסטים של עדי בעולם, אתם לא טועים וזה לא מקרי. לעדי יש דרך מצויינת, כולל אמצעים חזותיים לכתוב על חייה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
