ללכת ליוגה פעמיים בשבוע זה ליטרלי לדאוג לרווחה לעצמי. הגוף שמתחזק נושא את עצמו בגאווה ומאפשר לנפש להתנשא מעלה מעלה. זה באמת ספורט נפלא, למרות שאבא שלי כל הזמן שואל אותי "אבל קוקסטא יוגה זה באמת ספורט?". אז כן, אבא וספקנים אחרים, זה יותר ספורט מכל ספורט שאני מכירה. זה הדיוק הכי מכוונן לכל השרירים, לגידים, למערכת הדם והעצבים, לשומנים ולשלד. העבודה נעשית מתוך הראש ולא נגד כל אינסטינקט שזועק שהוא לא נהנה מהעינוי. כמו שכבר התרברבתי בעבר זו המורה שלי שהופכת אותו למיטיב ומעולה. יש לה אפשרות לראות אותי ואת הצרכים שלי בין הבנות שמתרגלות, והיא יודעת לפרגן, להיות שם ולתת לי את הביטחון הזה שלא אפול ולא אפגע. מתנה האישה הזאת. 

לאחרונה היה לי יותר קשה עם פיתויים פחמימתיים. מאז שבחנוכה עמדתי כמה רגעים מול חלון ראווה עם שלל סופגניות וכל מה שרציתי זה ללקק את הציפויים, אני קצת נמנעת להיות בסביבה סוכרתית, במיוחד אם עוד לא אכלתי ואני רעבה או שאין לי מה לאכול. הלכתי לעוד טיפול גמילה וזה עוזר אבל לוקח כמה ימים עד שהכל קיקס אין וחודש שבו אחזור למקורות הכוסמת והקינואה, במקום האורז ותפוחי האדמה. מה שכן מספק לי את הצורך להתפרע מדי פעם זו גלידה ללא סוכר שעושים היום בכל גלידריה שמכבדת את עצמה. יש שוקולד ולרונה ללא תוספת סוכר בווניליה ופיסטוק אלוהי בפאפא אלדו. יש ווניל צרפתי על בסיס סויה בסיציליאנית ומוקה קטיפתית בקונו. כמו שאפשר לראות עשיתי מחקר מעמיק בעניין.

גלידה באה טוב עם שמש וכאוהבת שמש מושבעת אני נשמעת לצו להביט אליה מדי פעם, לכמה דקות. נדמה שהבהלה מפני השמש קצת מוגזמת ובגלל ההימנעות האובססיבית מכל קשר איתה כולם מוגדרים כמאותגרי ויטמין D. היום עצרתי במעבר חצייה ופניתי לשמש. נתתי לה לרקוד על פניי במשך רגעים מעטים, ספגתי את האור עד שהרמזור נהיה ירוק, ואז אמרתי לה שלום וכן להתראות. 

אז יוגה כן, גלידה כן, שמש כן, מה לא? מלח - זה מה לא. החלטתי לאכול הרבה פחות מלח ומאז לא רק שדברים טעימים לי פחות, הם טעימים לי יותר. המלח הורס את בלוטות הטעם והן הופכות קהות וצריכות גירוי גדל יותר ויותר. הטעמים נבלעים בתוך ים של מלח. גם ככה רוב הדברים הקנויים מפוצצים מלח, במה שאני שולטת לא אוסיף עוד. השינוי היה מיידי ולא הייתי צריכה להכריח את עצמי כי הטעמים חוזרים מהר מאוד והבלוטות מודות לי בכל ביס.

סוף שבוע בהיר ומשמח