2013 היא שנתי ה-15 בעיר תל אביב, מה שהופך אותה רשמית לעיר שבה התגוררתי הכי הרבה. הגיע הזמן להתבונן פנימית על שעברתי במהלך הזמן ואולי להוציא החוצה את מה שהבנתי.
 

הדירה הראשונה בה גרתי מחוץ לבית ההורים הייתה ברחוב הפרחים באיזור תל ברוך. עברתי לשם יחד עם הבנזוג הראשון שלי, אחרי שנה שבה גרנו יחד בבית של ההורים שלי. טכנית היא אפילו לא הייתה בתל אביב כי החלק הזה של הרחוב היה שייך לעיריית רמת השרון. גם רעיונית היא הייתה רחוקה מהכרך הסואן. זו הייתה יחידת דיור בחצר של ביתם הפרטי של בעלי הבית. היא עלתה משהו כמו 450 או 500 דולר של אז, שהיו משהו כמו 3 ש"ח לדולר.

במקביל לפרידה מהאקס עברתי לגור עם החברה הטובה שלי מהלימודים, ריקי. הדירה הראשונה שראינו יחד הייתה דירת קרקע בארלוזורוב, קרוב לפינת אבן גבירול. היא עלתה סכום שהיה נראה המון בתחילת שנות ה-2000, משהו כמו 750 דולר. הסלון פנה לעורף והחדר של ריקי פנה לחזית. אני לקחתי את החדר הקטן יותר. היינו הולכות לאכול בסושי בר בבזל. החבר'ה שלנו קראו לבית "הסניף" כי הוא היה סניף משני לישיבות סטלניות שהתקיימו ב"קאסה".

זה לא נגמר טוב עם ריקי, החברות התפרקה ואיתה גם החוזה. נדמה לי שהיא המשיכה לגור שם אבל אני לא לגמרי בטוחה. אני בכל אופן עזבתי את תל אביב לשנה וחזרתי לגור בעיר נעוריי - רחובות. דירת הסטלנות הסטודנטיאלית הייתה אותה "הקאסה" ובכל יום ישנו אצלי ואצל השותף ההייטקיסט לפחות שני אנשים. לרוב הייתי קמה ולא בטוחה מי נשאר הפעם לישון בזולה בסלון.

הדירה הייתה על הגבעה הכי גבוהה בעיר, בקומה רביעית בלי מעלית. למען האמת רוב הדירות שגרתי בהן בחיי היו בקומה רביעית בלי מעלית. במרכז קליטה ברחובות גרנו בקומה רביעית (לא היה אפילו טלפון אז מעלית שתהיה?). מאוחר יותר עברנו לדירה בשכירות בקומה רביעית בלי מעלית ואז רכשנו את ביתנו הראשון. כן, כן, בקומה רביעית בלי מעלית. 

שנת השכירות נגמרה, החברה בה עבדתי נסגרה ואני חזרתי לגור אצל ההורים לחודשיים. בדיוק אז הכרתי לראשונה את אהוביק. אחרי שלושה שבועות של היכרות הזדחלתי לגור איתו. כל פעם הייתי מגיעה ולא מצליחה להתנתק ולחזור הביתה אז העברתי כבר בגדים וחפצים אישיים. קנינו יחד ספה, מיטה ושולחן מאיקאה בכסף שהוא קיבל מהדוד ליום הולדתו ה-30. 

שנה וחצי גרתי כאן, ליד הים בקומה (אתם תגידו) ואז נפרדנו. מצאתי דירה מהממת ברחוב בילינסון, מאחורי כיכר דיזנגוף, יחד עם שותף ראשון שלא הכרתי לפני ושמו כאן בבלוג היה שותף חתיך במיל'. באותה שנה הדולר נפל ובעלי הבית עברו לחשב את שכר הדירה בשקלים. שילמתי אז סכום בלתי נתפס של 1360 ש"ח על חדר גדול מאוד עם מרפסת, בדירה משופצת עם מזגן בכל חדר, ובקומה ראשונה. השותף חתיך במיל' כשמו כן הוא אבל הוא לא היה רק פרצוף יפה אלא גם איש שיחה כיפי והאווירה הייתה רווקה ופוחזת, כשאת האוויר מילאו ניתוחי דייטינג ודייט שבועי קבוע עם השותף במסעדה אחרת. 

הדירה הייתה מהממת אבל הקשר המעולה עם השותף היה עוד יותר מהמם. לכן הרגשתי נורא כשהוא החליט להתחיל ללמוד בירושלים ועזב את הקן. לא רציתי כלל לחפש ולכן סמכתי על חברים שהמליצו על שותף שהיה אושייה אינטרנטית. כיוון שהוא היה הומו ציפיתי שהבית יהפוך לתחנת רכבת של דמויות קאלטיות. הבחור היה האכזבה הראשונה שלי ממגורים עם שותפים. מהר מאוד הוא הפך את החדר שלו לסוג של מקום שבו עיתונים, אריזות פיצה וקלטות של באפי הולכות למות. זה לא היה מפריע לי לולא הרגשתי שהריח הכללי זוחל לעבר המסדרון עם חשש כבד שמאהביו הדמיוניים גומרים שם את ימיהם בתוך שקי יוטה. אה, הוא גם היה הומו לטאנט ולא פעיל בכלל, אני חוששת שהוא היה בכלל א-מיני. 

מה ששבר את גב הגמל היה כשנגמר לו הכסף להזמין פיצות והוא התחיל לבשל. מבחינתו לבשל היה לטגן בצל ולהוסיף לזה רסק עזגניות מה שיצר אפקט ריח עם מקדם הקאה גבוה. בנוסף לכל אלו הוא היה פשוט מיזנתרופ ולא חברותי כלל אז החלטתי כעבור חצי שנה שאני השותפה הבכירה וזכותי להעיף אותו כשנגמר החוזה. כבר סגרתי הסכם שותפות עם בלוגרית שלא מכבר פגשתי והודעתי לעורך דין שטיפל בענייניו של בעל הבית (שברשותו עמד כל הבניין) שאנחנו משנים ההרכב. 

לעורך דין הייתה בשורה פחות טובה: הבן של בעל הבית חוזר מלימודים בחו"ל ואבא שלו מבקש לשכן אותו בדירה שלנו, מה שדי סותר את כל התוכניות. 

עוד על הדירות, השותפים והחוויות התל אביביות בפרק הבא.