בפרק הקודם נשארנו פחות או יותר בשלב של התחתונים למטה. סגרתי עם ש. כהן מזגנים (AKA שינקו) שהיא עוברת לדירה המעולה ברחוב בילינסון, ואז הודיע לנו עורך הדין של בעל הבית שאנחנו נדרשים להתפנות לטובת הבן השב מהניכר. השותף ההומו-לטאנט היה מאוד שמח לאיד ולי היו שני חתולים (איאקס ואמסטרדם) כדיירי משנה, ושלושה שבועות למצוא דיור חלופי.

החיפושים עם שינקו היו פחות טראומטיים ואכן מצאנו דירה פנינה בשדרות מוצקין, שהן השדרות הכי מעולות בתל אביב. החדרים היו גדולים ומרווחים. שלי עוצב כריבוע מושלם שפנה לכיוון מערב והכניס אור רך מבעד לצמחייה ענפה. הרצפה הייתה מחופה בפרקט בצבע כהה וכל התחושה הייתה של מרווח נשימה והקלה. זה היה הרחוב הכי שקט שגרתי בו, למרות שפיזית הוא ממוקם במקביל לדיזנגוף ולבן יהודה, הוא סוג של שמורת טבע שבה צמרות העצים והציפורים שולטות ביד רמה.

שינקו בחורה מצחיקה אבל גם נשמה טובה ומישהי שכיף לספר לה הכל. חלקנו ספרים, מכונת כביסה, חברים ורהיטים מאיקאה. כמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה להיזכר איך נראה המטבח והאם בכלל היה לנו איפה לשבת שם, אם כי נדמה לי שלא היה. אכלתי הרבה בחוץ. 

החגיגה במוצקין נמשכה כשבעה חודשים בלבד. בעל הבית היה עורך דין גרידי, מהזן שמצליח להוציא שם רע אפילו לעורכי דין. את שכר הדירה (1950 שקלים לכל אחת כמדומני) הוא הצמיד לריבית ולשער הדולר במקביל, הגבוה מביניהם. בעצם נכנסנו לחוזה באמצע השנה. הזוג שגר שם קודם הכריח אותנו לקנות מהם את המקרר הזבלה ולשלם על שבועיים שבהם הם גרו בדירה ולא אנחנו (כתנאי להעברת שמנו לבעל הבית בעדיפות). בעל הבית לא רצה להאריך את החוזה וכך חתמנו ל-7 חודשים בלבד, עם הבטחה מהעורך דין שנוכל להאריכו.

אחרי כשלושה חודשים בדירה הוא החליט שהוא רוצה למכור אותה ונאלצנו לקבל מתווכים שהסתובבו בדירה עם קונים פוטנציאלים. כן, זה מאוד מחזק את תחושת היציבות שלך כשפעמיים בשבוע נכנסים לבית אנשים שמתחרים עליו. בסופו של דבר בעל הבית ויתר על המכירה, הוא הריח שהמחירים עומדים לעלות והניח לנו. עם זאת הכיס כבר היה מחורר מההרפתקאה בדירה במוצקין וגורם ההקאה מבעל הבית דחף אותנו לחפש משהו אחר. 

מחירי הדירות אכן עמדו לעלות ושינקו ניצלה הזדמנות זהב לרכוש דירה לגמרי לעצמה, משהו כמו 100 מטרים בקו אווירי מהדירה במוצקין. אני הוזמנתי כדיירת משנה, שעוזרת לממן את המשכנתא. עכשיו היה לנו גם מטבח עם חלל ישיבה שהפך להיות הסלון שלנו. שוב צבעתי קיר בורוד עם פסים א-סימטריים לרוחב. היה לי בחדר גם ארון קיר שבו אפשר היה להכניס חצי תזמורת, וקישטתי אותו במדבקות עם מוטיבים צמחיים. חידשתי את הספה מאיקאה בכיסוי חדש עם אותם מוטיבים, שהצליח גם להסתיר היטב כתמים.

היה ממש כיף בבן יהודה במשך כשנה. וזאת למרות שהאוטובוסים חפרו לי בראש מחמש בבוקר, כי חדר השינה שלי היה על תחנה של קו 4. אולי בגלל זה המצב הנפשי שלי לא היה משהו, לא הצלחתי לעבוד יותר מכמה שעות ביום ולא הצלחתי להחזיק עבודה קבועה. עדיין ניסיתי כל מיני תרופות ופסיכיאטרים והחתול איאקס הזדהה ויצא גם הוא מדעתו לחתולין.

יכול להיות שחידוש החוזה בנינו לעוד שנה לא היה כל כך חכם. שינקו טעמה כבר את טעמם של מגורים לבד ממש לפני שהיא עברה לגור איתי והדירה הייתה דירה שלה. אי השוויון היה אינהרנטי, למרות שחלקנו חשבונות ושילמתי לה שכר דירה. אני הפכתי קצת תלותית, לא הייתי בקשר עם אהוביק והדו-קוטביות הייתה בשיאה. כל דבר קטן הפך להיות נטל על החברות המצויינת. הבנתי שצריך ללכת כדי להישאר חברות וחיפשתי מקום שיהיה רק שלי ולא אצטרך לחוות פרידה נוספת ממישהו שחלקתי איתו פיסת חיים ומגורים. 

מצב הדירות בעיר התחיל להיות בלתי אפשרי. אני עבדתי בחצי משרה והוכרתי כנכה נפשית על ידי הביטוח הלאומי. מה שהצלתי לשכור תמורת 1900 השקלים שלא היו לי, זה חדר בגודל 20 מ"ר מתוך דירה מפוצלת (ל-3!). תמורת 400 ש"ח נוספים זכיתי לחשמל, מים וארנונה בלתי מוגבלים. הפיצ'ר הכי טוב של הדירה היה המיקום שלה ברחוב תל-חי, בין הסנטר לכיכר דיזנגוף. שוב היה שקט יחסי והמון חופש להיות אני במסגרת הקטנה שיכולתי להרשות לעצמי.

התנאים לא היו קלים. לא היה כסף לכלום, גם לא לכבלים. אני זוכרת שראיתי את יורו 2008 בערוץ הראשון בעזרת אנטנה פיראטית בשחור לבן, בטלוויזיה 21 אינץ' ישנה שעמדה על זרוע כדי לא לתפוס מקום בחדר. לדירה קראתי "הצוללת".

המקום הקטן השפיע יותר מכל על איאקס החתול. הוא הפך להיות תוקפני כלפיי וכלפי אמסטרדם. הוא נהג לרוץ בתוך החדר במהירות מסחררת כאילו הוא אריה בקרקס ולהעיף כל מה שניצב בדרכו. הוא היה מיילל בכל שעות היום ולא מוצא מנוח. ניסיתי לספק לו גירויים ולהקל על הלחץ אבל המצב רק החמיר. הוא התחיל להקיא על המצעים שלי ונאלצתי להחליף אותם מדי יום. לא חשבתי למסור אותו במשך שנה כמעט, עד שהבנתי שהכוחות שלי לא יחזיקו גם אותי וגם אותו. הייתי עסוקה בבולמוסי אכילה פרטיים ובימים שלמים של שכיבה במיטה שמילאה כמעט את כל החדר, מלבד את נישת העבודה. מרגע שמסרתי אותו לצער בעלי חיים וקיבלתי הודעה שהוא אומץ באותו סוף שבוע ממש, הלחץ על המוח קטן והקשר עם אמסטרדם שוב התחזק. שנינו היינו צוות טוב לחופש שבבדידות. 

בשנה השנייה בתל-חי, כשאני עובדת מהבית או מהמשרד שלי בסניף המקורי של "הסטריטס", התחלתי לטפל בתינוקת מתוקה שפתחה חלק בליבי שהיה סגור. חצי שנה הייתי מחליפה את אבא שלה, שהלך לעבודה בצהריים ,וחיכיתי עד שאמא שלה תחזור בארבע. היו אלו שעות קסומות, דורשות ריכוז והתמדה אבל החיוך שלה התחיל להחזיר אותי לחיים. בגיל שנה היא הלכה לגן עם חלק מהלב שלי.

כמה חודשים אחרי, נולדו לחברה אחרת זוג תאומים. הם שקלו ביחד כארבעה קילוגרמים ואני הגעתי לעשות משמרות לילה, כדי שהוריהם יוכלו לנוח מעט מהטיפול הקדחתני בתאומים. הם גדלו כל כך מהר. מרבעי עוף לחצאי עוף, ואז לתרנגולי הודו שמנמנים. שעות הלילה הפכו לשעות של האכלה על כורסת הנקה או על טרמפולינות במקביל. היה קיץ וממש ממש חם ואני הייתי בשיא משקלי, אני זוכרת את עצמי מתנשמת ומתנשפת, עולה ויורדת במדרגות שבביתם. עוד לפני שהקיץ נגמר חוויתי בגב כאבים שלא חוויתי מעולם.

בהתחלה האורתופד חשב שמדובר בפריצת דיסק, עשו בדיקות מבדיקות שונות ולא הגיעו לכלום. הלכתי לטיפולים של רפואה משלימה ובמקביל לקחתי כדורים וזריקות. בכל זאת במשך חודש לא יכולתי ללכת, הייתי כמעט משותקת ברגל אחת ומרותקת לחדר הקטנטן. הטיפולים שהכי עזרו לי היו פלדנקרייז. המטפלת הניחה שמדובר בדלקת במפרק שמחבר בין הגב לישבן הימני - אישיאס. משהו הסתובב לי במוח, נמאס לי לאכול אם אני לא יכולה לזוז כתוצאה מזה. באוקטובר נפל הפור על גמילה מסוכר ומגלוטן.
 

כנראה שנצטרך עוד פרק כדי להרכיב את המסע הביתה.

אהה והנה שני זוגות נעליים שרכשתי לא מכבר בסוף עונה. למרות שאין לי גרוש יש לי פטיש לנעליים עם כפתורים: