אני מלאה וישנונית אחרי ארוחת צהריים של סלט מעגבנייה עגולה, פלפל אדום ענק, חופן "נבטי בריאות" (כך על העטיפה) סגלגלים, כמה גבעולי עירית לחיזוק הטעם, קופסת טונה בשמן זית, וחצי לימון סחוט. לאחר שניקיתי את הקערה ניגשתי לעמדת המסחטה הידנית האימתנית במשרד ומחצתי שם שני תפוזי דם לכדי כוס בינונית, מלאה בתמצית אדמדמה חמצמצה. 

בשבת הזאת נשקלתי על המשקל הדיגיטלי בבית הוריי וחשכו עיניי. באיזה אופן בלתי צפוי טיפסו עליי איזה שני קילואים מעצבנים שגרמו לי להיזכר שזה אמנם מאוד עוזר לאכול בלי גלוטן ובלי סוכר אבל גם כל המסעדות שפקדנו בשבוע שעבר (מיטבר, גוצ'ה, שווארמה יאשקה ואיזה בר שכונתי אלטנוילנד) אינן ערובה לגזרה חטובה.

בהיותי קונספירטיבית אני חושדת שזו תגובת נגד לריענון המלתחה שעשיתי. ראשונה הגיעה חצאית אפורה מתרחבת ומתנפנפת במידה 44 (!?!?) מרשת גולף. מקריות אמרתי לעצמי ומדדתי ברמודות קייציות באריסטו-שמט. התחלתי מ-46 ונשאר מקום אז לקחתי 44, שלא ייגמרו לי באמצע העונה. האמת היא שאין לי מושג מה צמד המספרים הזהים הללו עושים על התחת שלי, זה נראה כל כך הזוי ולא מתאים להרגשה. שני קילו באו לקלקל את החגיגה, עוד לפני פסח, ואני חוזרת לגרסה המחמירה של מערכת התזונה שנטלתי על עצמי.

לא רק מסעדות, יש גם תנודות. אני מתפקדת ונעה קדימה אבל התנודות חזרו להיות תכופות יותר וחזקות יותר, כמו מזג האוויר בימים האחרונים. בליל שישי חוויתי גם התקף חרדה מתוך שינה, ולקחתי כדור הרגעה. בכל פעם שאני מנסה לכתוב לפסיכיאטר אני מחכה קצת והכל משתפר אבל חוזר שוב לאחור. אני חושבת שהאנטי דיכאוניים כבר לא מחזיקים אותי כבעבר. זה קורה שתרופה מאבדת מיעילותה, הוא פסיכיאטר דגול, הוא ימצא לי תחליף. נו תכתבי, זה לא אומר שנכשלת. אני מזכירה לך שעשית שינויים מדהימים אבל לא התחייבת בשום מקום שלעולם לא תזדקקי עוד לעזרה.

ביוגה המעטתי בגלל כאבים בשוק ימין. לקחתי ארקוקסיה בגין אורתופד שאיבחן דלקת והנה אחרי שבועיים של שיפור השריר שב ומכריז על קיומו, גם אם לא משתק אותי מהליכה. סיימתי לקרוא ספר מזן העזרה העצמית אבל אחד כזה שלא מרמה אותך שקל לעשות שינוי ואף נותן מרשם פשטני אבל יעיל כנראה. קוראים לו "הכלים" והוא די משלים עם הגישה הטרילותרפית שהכרתי בסדנה לאכילה רגשית, כמו גם עם המודעות וההיכרות של יותר מעשר שנות טיפול פסיכולוגיה דינמית. אני עובדת קשה ואולי הדבר הכי חשוב שלקחתי מהספר הוא שאי אפשר לצפות שדברים יפסיקו להיות קשים ושקשה היא לא מילה נרדפת לרע.