אני כאן, מאחורי חומת אילחוש של בכי, מעורפלת מצער. זה לא משנה כמה חזקה אהיה, כמה מוכנה. היום יום שישי, השני מאז שההורים שלי נסעו, ואני מרגישה לבד-לבד, הכי לבד שבעולם. הצער תופס את המקום שייעדו לו הדמעות. אני לא מסלקת אותו יותר. תפוס אותי, חבק אותי, מה כבר תוכל לעשות לי?
זה רק אני כאן עכשיו, כל כולי, לבד, חשופה בחולשתי. אין עולם בחוץ, אין אהוביק, יש רק צער עמוק ושחור, אולי אפור כהה, שמסתיר את הלב כמו עשן. הלכתי בשבילים האלו יותר מפעם אחת. הגילויים הצריכו הליכה ממושמעת. המודעות תדרוש בפעם הבאה ללכת רחוק יותר, עמוק יותר. לא יהיה יותר מגילוי משמח. לא אמצא את הארקנסטון. הדרך חשופה בפני על טרשיה ומדרונותיה. תמיד יהיו בה מעגלים אינסופיים של קושי והקלה. אולי פחות דרמטיים אך לא פחות קשים ולא פחות טובים. לא יקרה שום נס שיציל אותי מעצמי. אני רוצה לכתוב שאני לא צריכה הצלה אבל אני לא שם. אני לא רואה את הטעם לכל הסבל, לא מבינה למה לא יכול להיות קל וכיף וטוב כל הזמן.
אפשר מסתבר לחיות עם ההבנה של איך העולם פועל ובכל זאת לא לשחרר את הפנטזיה. אולי אפשר לקרוא לזה התקווה לחיות, ולחיות טוב. קליק. נסגר המעגל, נהפך לקשר. שום דבר, גם החיים המאושרים ביותר, לא יכול להגן מהרע הבלתי נמנע. בייחוד לא הרע שאני עושה לעצמי כדי להתחסן מפני פגיעה. אני בוחרת לחיות. גם ברוע יש חיים. לפיכך הוא עדיף ממוות. תחושה של חום מתפשטת בפנים. הדחיפות להחזיק את העצב מתעמעמת, משחררת את האגרוף הקפוץ. אנחת הקלה. הוא לא יישאר כאן לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
kuksta