כן, כן, אני יודעת, שבועות שלא ואז שני פוסטים ברצף זו חוצפה.

היום ה-23 ליוני, זה יום שנה כפול ומכופל. בשעה הזאת לפני 28 שנים היינו באולם גדול בטרמינל הישן של שדה התעופה, שהיה אז גם הטרמינל היחיד. האולם היה נראה לי די ריק, עם שורות של כיסאות מחוברים כמו שנהוג בשדות תעופה, עשויים ממתכת מוחצת בשר. באחת הפינות היה מיכל עם מה שנראה היה כמו מים כתומים אך הסתבר שזה היה זיפ, טעם שאני מתעתדת להתמכר אליו ואף להעדיפו בלי מים, רק לשים על הלשון את האבקה החמצמצה ולעוות את הפנים. הכי משנה הייתה הרצפה, לא רצפת עץ או שטיח מאובק כמו שהכרתי, כי אם בלטות שוםשום שנראו כמתאחדים לכדי יצור שמקטין את החדר. אני זוכרת שכולנו קיבלנו תעודת זהות והפכנו לאזרחים מן המניין, עם מספרים עוקבים. משנגמרו העניינים הבירוקרטיים יצאנו את הטרמינל ושורות של אנשים קידמו את פנינו, מיוזעים, מהבילים ובעיקר מאוד לא מאופקים. לא היה אז אולם למקבלי הפנים ומי שבא (ואז טיסה הייתה דבר נדיר ולכן אירוע אליו מביאים את כל המשפחה) עמד בחוץ, בחום, חסום על ידי גדרות משטרה שמותירים שביל צר לנוסעים החוזרים. הידיים הזרות הושטו דרך סורגי הגדרות וצימצמו את מרחב הראייה לשדה של ידיים, של מגע, של חום. אפשר לומר בהחלט שהתקבלנו בזרועות פתוחות. 

ועוד ציון דרך שיש לציין קרה היום לפני 11 שנים. הייתה זו הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוגית. תחילה במרפאה ליד כיכר המדינה, אחר כך בנורדאו ועכשיו סמוך מאוד לנורדאו. כמות הפגישות שבוטלו, מסיבה זו או אחרת, להוציא את חופשת הלידה שהייתה כבר לפני 9 שנים, הוא חד ספרתי. לפני שנה, לכבוד שנת העשור, הבאתי לה במתנה שעון שולחני חדש, במקום זה שהתקלקל. אחרי 10 שנים של ישיבה, דיבור, דיבור, דיבור, דיון, ויכוח, בכי, טונות טישו ולא מעט כסף, התחבקנו. היום לא זכרתי שזה יום השנה שלנו כשהייתי בפגישה. נתתי לה את ההזמנה לחתונה. סיכמנו שנדבר אם זה מתאים שהיא תבוא אבל היא אמרה שזו מתנה מדהימה ומרגשת. אי אפשר לקחת ממך את היסודות של הטיפול. זה תמיד יהיה שלך. זה תמיד יהיה שלי.