תיארתי לעצמי שמדידה ראשונה זה קשה אבל אני חושבת שלא באמת ידעתי כמה קשה. השמלה במצב טיוטא בלבד. יש רק שלד וגם הוא בלתי יציב לצורך תיקונים עתידיים. זה לא קל לדמיין את הקישוטים והצורה המוגמרת אבל גם לעשות שינויים זה מפחיד, במיוחד כשהמעצבת מתעקשת שמהשינוי הזה לא ניתן לחזור אחורה או מראה לך כמה העיצוב שלה הוא בעצם רעיון הרבה יותר טוב.

בכלל לא ידעתי שמעצבות זה דבר מעצבן כל כך. הרוב אפילו לא מסתירות את העובדה שהן לא עושות שמלה לפי בקשתך ומסתבר שגם לאלו שכן יש דעה מוצקה על כל דבר. ואולי זו רק המעצבת שלי? בכל אופן, אני בחרתי אותה ויש לה דעה על כל דבר. הדבר היחיד שיכולתי להתרשם ממנו זו איכות וצבע הבד, וממנו אני מאוד מתלהבת. הסאטן הלבן-פנינה-לא-בוהק שהיא מצאה, והמגע שלו, ממש נעימים ומתאימים לי. כל השאר בערך שיניתי בלי סנטימנטים.

כשהיא הסכימה לקבל על עצמה את תפירת השמלה, על פי ההשראה שלי ושל אודרי הפבורן, השארתי לה שתי שמלות שלי שאני מאוד אוהבת. שתיהן בעיצוב נעמה בצלאל ובגזרת פיפטיז. בכלל, מאוד רציתי שנעמה בצלאל תעצב לי את שמלת החתונה אבל, כאמור, היא לא תופרת שמלות שאינן בקולקציה, ואני גם לא מוכנה לשלם סכום חמש ספרתי. התוצאה שיצאה למדידה הראשונה זה פחות או יותר החלק העליון של שמלה א', תפורה לחלק התחתון של שמלה ב'. זה באמת יפה אבל זה קצת דומה לשמלת ערב בלבן. עכשיו אני הכלה, לא אחת המוזמנות לחתונה, ואני רוצה להיראות כמו כלה ולא כמו מוזמנת לחתונה. כלומר, אני רוצה את כל הואו והפזאז והנסיכי והקיצוני שעליו חלמתי, גם אם לא הייתי מודעת שאני חולמת. אז חטפתי הרבה סיכות לתוך הגוף, הרבה עצות להן לא נכנעתי, והנה אנחנו שוב על דרך המלך לפנטזיה.  

במדידה התברר שהנעליים שקניתי לא מתאימות בכלל. על רקע הלבן, הבז' המבריק שלהן נראה צהוב חולני ולא קשור לכלום. כיוון שממילא היינו בשוק הפשפשים השתמשתי באצטלת יום ההולדת של אמא כדי לנסות את החנות המפורסמת שבה את בוחרת את גובה וצורת העקב, מתאימה לזה אימום לרגל שלך, ומוסיפה את החומר, המרקם, והצבע הרצויים.

זה מה שיצא לי:

אהה וחזיה מסתבר שאי אפשר באדום. החזיות בצבע גוף החלקות דיכאו לי את הצורה, דמיינתי את הכתבה הזאת עם מה שהכלות לבשו מתחת לשמלה ורציתי למות. אז קניתי חזייה לבנה עם סרטים ורדרדים ומעט אפליקציה רקומה בצבע לבן, ושימחתי את עצמי שוב. איזה כיף!