אני נוטה לחטט בבלוג שלי לעיתים נדירות ביותר. וכשזה קורה זה כי החלטתי לגבות את הפוסטים ולמחוק תקופה שלמה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בסוף 2011, כך שהבלוג מתחיל בינואר 2012. 

ההבנה הראשונה שלי מהקריאה לאחור הייתה שאני כותבת טוב דמט. שונה מאיך שכתבתי כשרק פתחתי את הבלוג. מאופק יותר, מינימליסטי ומנסה לדייק. עם הזמן הבלוג הפך פסיפס שלם יותר של האישיות שלי. כמעט לכל החלקים יש מקום. באופן אירוני חוץ מלמין, שהיה פעם הנושא המרכזי בפוסטים שלי. עכשיו הדיון במין מתבצע במרחב האינטימי שביני לבין אהוביק.

בעבר הרגשתי שאני קוראת את עצמי לאחור ושום דבר אף פעם לא זז. השנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים דרמטיים. אני קוצרת את פירות ההתעקשות לחיות את החיים במלואם. חגגתי 11 שנות טיפול פסיכולוגי ואני שואבת את הנקטר של מה שנבנה לאט וברגישות אין קץ. זו התבגרות שאני לא אזדכה עליה, בסיס עליו אני עומדת איתן ואי אפשר שלא להרגיש את חוזקו. 

אחרי ההקדמה הקצת מיותרת הזאת אפשר כבר לגשת לבחירות:
 

קצת אחרי שהבלוג מתחיל מחדש אני עוברת לגור עם אהוביק. השינויים עדיין טריים בגוף ובנפש, ואני מפחדת מאוד שזו אשליה, שתיכף הכל יתפוצץ לי בפרצוף.

החודשים חולפים והמצב רק נהיה יותר ויותר מעולה. אני מסכימה להיפרד משן בינה, להתקרב לאהוביק, לטייל הרבה עם הכלבה, להפריח את הגינה שבגג, ולבלות בה זמן איכות עם משפחתי המתהווה.

לא עובר זמן רב ואני מתחילה לעבוד בישרא. באופן אירוני כאן הכי קשה לתאר את מה שעובר עליי.

בחוץ עפים טילים אמיתיים. מלחמה ששכחתי מהר, למרות שבזמן אמת רעדתי בחדר מדרגות. אחריה הפוסטים חוזרים למסלולם כאילו כלום לא קרה ומתמלאים באהבות שלי לספרים, סדרות, עיצוב, אופנה ושות'.

יותר משנה אחרי שהאירועים התרחשו אני נזכרת במחלה ובמוות של הדוד הרומני, ומעבדת את האבל לפוסט בלי כותרת. על פי האבחנה של מגיב ותיק פוסטים כאלו הם גם הכי מרגשים. 

באהבת הקוראים הרבה ביותר זכיתי עם הפוסטים: חיי בתל אביב - הסדרים רומנטיים חלק 1 ו-חלק 2, המסכמים 15 שנים בעיר הלבנה. מגיע לקוראים כל הקרדיט שהם בוחרים נכון. תודה רבה לכם על הדרך והשמחה שאתם שותפים לה עם האירוסין לאהוביק, יום ההולדת, והחתונה המתקרבת במהירות. עוד שבועיים בדיוק.

היום וידאתי שכל הספקים זוכרים את התאריך, שיש הזמנה במלון ושההינומה עם הפפיון מוכנה. בשבוע הבא יש מדידה סופית של השמלה. המדידה האחרונה הייתה מוצלחת והשמלה תופסת צורה. נותר לנו לחלק כמה הזמנות, לאשר הגעה, לסדר שולחנות, לכתוב את הטקס ובטח עוד כמה דברים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם.

למרות שהפוסט דרש ממני יותר משאבים ויותר זמן ממה שאני לא רגילה להשקיע, הוא נותן לי את החיזוק שאני צריכה, שהכל בסדר, שאני צריכה להמשיך לחלום ולהפוך את החלומות לחיים טובים יותר ומעוטי סבל מיותר.