כולם אמרו לנו שלא נצליח להיות ביחד במשך האירוע. זה גם מה שהפחיד את אהוביק יותר מכל. כמה שלא ניסיתי להרגיע אותו גם אני ידעתי שהסבירות שניעלם אחד לשני היא יותר כמו וודאות. אבל התעקשנו ועמדנו יחד בקבלת פנים. ריחפנו בתוך עננה של אורחים יקרים, אוויר עומד ורוח של ונטילטור גדול, אליו מוסמרנו בחפץ לב. ככה הכל התחיל בחוף גורדון, תל אביב, סוף יולי 2013.

אחרי שעה אמרתי לאהוביק שאם אני לא יושבת ברגע זה ממש, כבר לא יישאר למה לעמוד. הרגשתי כמו שבר הליכה מהלך. "נדמה לי שיש לי רק חצי כף רגל", התלוננתי, "והראש, אני לא יכולה לחשוב כבר מרוב כאב". "תחליפי נעליים" הוא אמר ואפילו צל של ספק לא ריחף על פניו. "אבל, אבל עוד לא הייתה חופה וזה החלק הכי חשוב לעמוד בו זקוף" ניסיתי לטעון. "את יודעת כמה אני אוהב עקבים אבל אני יותר אוהב אותך וחשוב לי שיהיה לך נוח" השיב אהוביק בחיוך. איך אפשר שלא להאמין באהבה כשהאיש שלצידי מתייחס אלי יפה יותר משאני מתייחסת לעצמי?

 

נפגשנו שוב תחת החופה. לא תיכננתי לדבר מייד אז רעד לי הקול. התרגשתי לשמוע את מילותיו של אהוביק יחד עם עדים רבים שעשו ביחד אההההה. השושביננה הביאה את הטבעות ואהוביק החליף בין הטבעת שלי ושלו. הקהל המרוגש לא הבחין בכמה כללי טקס שהופרו כי היה זה טקס שהומצא אד הוק. הכל כבר היה גמור וחתום תוך דקות, כמו מתוך קומדיה של קוסטוריצה.

ואז הסרט רץ בהילוך מהיר, כשהדבר היחיד הקבוע והבטוח זו יד ימין שלי תוך יד שמאל של אהוביק. אני זוכרת שהתחננתי בפני האורחים שיאכלו יותר לאט, שזה עובר לי מהר מדי. עם כמה שהחתונה הייתה קטנה, בקושי הספקנו לעבור בכל שולחן ושולחן.

מלבד כמה ריקודים, שהם אחלה צד של אהוביק שהוא לא מרבה לחשוף, באמת לא נפרדנו לרגע. הדבר הכי חשוב לא נשכח: זה שלנו, של שנינו. אנחנו מחליטים וביכולתנו להשפיע על הנסיבות. זה אדיר לחיות מתוך בחירה, לא להתגלגל באוטומט. אני מאחלת לעצמי ולנו שנמשיך לבחור באושר ובעושר לנצח נצחים.